מילה ותמונה

הלכתי במסדרון וראיתי שני צללים.
ידעתי שאף אחד מהם לא שלי.
האטתי את הקצב, דחיתי את הקץ,
התקרבתי לאט, הראש נדחף מעט יותר קדימה, כדי להציץ.

הלכתי במסדרון ושמעתי לחישות בשני קולות.
ידעתי שאף אחד מהם לא שלי.
עצרתי צעדים ונשימה, לא לערבב צלילים,
על מפתן הדלת הסטתי ראשי ושלחתי אוזני מעט קדימה, כדי לשמוע.

זה נראה כמו חטא,
זה נשמע כמו עונג,
זה לא העלה חשד של מסיבת הפתעה,
רק של הפתעה מהסוג שאף אחד לא רוצה לקבל אף פעם.

מעולם לא הצלחתי להבין בסרטים את אלה שרואים בגידה והולכים.
הם עושים פרצופים כועסים או אורזים תיק, אבל אף פעם לא אומרים מה ראו או שמעו.

אני עמדתי שם כשהיא רכבה עליו.
היא השעינה את גופה לאחור.
היא פקחה עיניים וראתה אותי.

היה בזה משהו בראשיתי, כזה, מבחינתה.
לפני שהמוח לומד להפוך את התמונה וכולם נראים הפוך.
ובאמת, עולם חדש עומד להתחיל לה.
היא קמה מהר, התכסתה מהר, הוא התלבש מהר.
הוא היה נבוך והרגיש כמו חיה לכודה, אז זזתי מעט הצידה ואמרתי לו להסתלק.
ואני לא איש אלים, אז מה אם היה לי אקדח ביד?
זה לא אומר שהתכוונתי להשתמש בו.
כך או כך, בשנה אולימפית, אוסיין בולט היה מתחיל להזיע עם הספרינט שהוא דפק.

'אתה לא מבין, זה לא מה שאתה חושב'.
המשפט המופלא בתבל.
שלוש דקות של צלליות שמתאחדות, צלילי מפגש בין אגנים, אנחות, גניחות, ולסיום, התמונה המלאה.
מה אני לא מבין? אם זה לא מה שאני חושב, מה זה יכול להיות?
הוא לא זיין אותך, הוא עזר לך לפתוח סתימה? מה... כאילו... מה את מבלבלת לי ת'מוח?!

ביקשתי שתתלבש והעפתי את הסדינים.
זרקתי אותם לתוך תיק שלה ואמרתי לה שתעוף לי מהעיניים ותשלח את אחותה שתבוא לקחת את הדברים שלה, כי אם היא תבוא, יהיה ממש ממש לא נעים.

היא יצאה ואני אווררתי את החדר מהתועבה והגועל.
קצת בכיתי, קצת הקאתי, קצת התיישבתי על הרצפה וניסיתי לעכל.
ניגשתי לשולחן של המחשב ולקחתי את האקדח.
ליטפתי אותו, מיששתי אותו.
פלסטיק איכותי.
השקעתי במתנה לאח שלה, אין ספק.
כל כך השקעתי שלא יכולתי להתאפק ותכננתי כניסה איתו, כדי שהיא תצחק, הזונה.
התחלתי לצחוק כשהבנתי שהאידיוט לא ראה את האדום המהבהב בקצה...

הטלפון צלצל והציק את שמה פעם אחר פעם אחר פעם.
הסוללה מתה, ואחרי הדמעות, נרדמתי על הספה בסלון.
אני ישן כ"כ טוב בזמן האחרון.
רק הכלב שרצה לצאת לסיבוב הצליח להעיר אותי.

בסיבוב הגדול הרגיל, מאחורי כל פינה ראיתי צל שידעתי שהוא לא שלי,
אבל אחרי הצהריים שעברתי, שום דבר כבר לא מפחיד אותי.

היא אמרה שאני מעצבן ואיך אני בכלל יכול לומר שאני אוהב אותך,
אם אני לא מקדיש 5 דקות מזמני כדי לספר לך את זה.
היא אמרה שזה גג 'הידלקות', כי כשאוהבים מישהו, נלחמים עליו.
ידעתי שהיא צודקת, אבל שגם אין סיכוי שאני אומר לך את זה עכשיו.

אחרי שהיא הלכה שמתי את אלביס קוסטלו בלופ,
ועברתי שורה שורה, וכמעט הכל שם כל כך מתאים.
כמעט.

רק החלק הכתוב, זה שלא נמצא בשיר שלי יש אומר הכל:
אני לא יכול לומר דבר חוץ מ'אני אוהב אותך'.
כל דבר אחר יהיה בזבוז של נשימה.

אבל אני רוצה אותך,
אלה הפרטים המטופשים ששוברים את לבי.
זה איך שאת מגלגלת את העיניים שלך והסיבה שאת מגלגלת אותן.
אני רוצה אותך,
הוא זרק איזו מחמאה מגוחכת לכיוון שלך.
אני רוצה אותך,
ואת היית טיפשה מספיק להאמין לו כשהוא אומר
'אני רוצה אותך'.
אני רוצה אותך,
האמת לא יכולה לפגוע בך, היא כמו החשכה -
בהתחלה זה מפחיד עד העצם, אבל עם הזמן רואים הכל ברור וחד.
אני רוצה אותך.
בואי, תפגעי בי, ואז ניתן לזה להיעלם.
אני רוצה אותך,
אני מפחד שאני לא יודע לאן זה לוקח אותי.
אני רוצה אותך.
אני לא מתבייש לומר שבכיתי עלייך.
אני רוצה אותך.
אני יכול להיות כל כך לא חשוב בשבילך.
אני רוצה אותך,
אף אחד שרוצה אותך לא יכול לרצות אותך יותר.
אני רוצה אותך,
בכל לילה שאני הולך לישון וכשאני מתעורר.
אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך.
אני הולך לומר את זה עוד פעם אחת, עד שזה יחלחל.
אני יודע שאני הולך להרגיש ככה עד שתהרגי את זה.
אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך.

ואני לא יכול לומר את זה טוב כמוהו, חזק כמוהו, עצוב כמוהו, אמיץ כמוהו.
ואני רוצה אותך לא פחות ממה שהוא רצה אותה, ואני יכול להגיד את זה יותר אמיתי ממנו.

אולי את אפילו קוראת את זה ועכשיו את גם יודעת את זה,
ואז היא כבר לא תוכל לומר שאני לא מסתכן בשביל להגיד לך את מה שיושב עליי הרבה הרבה יותר מדי זמן.

ואני שונא את זה,
את התחושה הזאת שאני הולך איתה לישון.
ואני שונא את זה,
כשאת באה אליי בחלומות.
ואני שונא את זה,
ש...
טוב, אני שונא הרבה דברים.
אחד פחות מכמה שאני רוצה אותך.

אז אתמול הלכתי לישון עם מועקה מעיקה בגרון.
נשכבתי במיטה וההדים של אלביס נתקעו לי בראש אחרי ששמעתי אותו כ"כ הרבה פעמים.
והתעוררתי בבוקר,
והתחושה לא השתנתה בהרבה.
ואני שונא את זה.

מדי פעם, אחת לכמה זמן,
עולה פה מסמך כזה ששם את כל יתר הדברים שקורים פה באור קצת אחר.
כאילו יש את החיים שלי ויש אותך.
וכשהאצבעות שלי מכות על המקלדת במקומות שיוצרים מסמך עלייך,
יתר החיים שלי הרבה פחות חשובים פתאום.
כשזה הפוך, אז הכל נעשה בצלך.
מה שהופך אותך לגדולה באופן שמפחיד אותי.

אולי זה הטעם של עוד שנשארתי איתו לפני שהסתלקת ממני.
אולי זה העובדה שאת האישה הכי יפה ששהיתי במחיצתה.
אולי זה בגלל המילים, המילים, המילים שלך. שיוצאות ברצף ואז מפסיקות. כמו מכונת ירייה. והיית טוענת מחדש ושופכת אותן שוב.
אולי זה בגלל שאנשים גדולים וצעקניים שלובשים חולצות ג'ינס מזכירים לי אותך.
אולי זה המקום הזה שבו הסתכלתי לתוך העיניים שלך, העיניים הגדולות שלך, וידעתי שאני כולי בחזקת עצמי לא יספיק לך.
כ"כ הרבה רצונות ושנאות לאורך כ"כ הרבה זמן עם כ"כ מעט בשר מאחוריהם, זה משהו שלא קרה לי מעולם ואין לי שום רמז שיתחיל להסביר לי למה זה קרה לי ולמה דווקא איתך.

אז אני מדלג הלאה ומנסה.
ויש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן נגמרות, אני בוכה עלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן סוערות, אני נסחף אלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן מתפוצצות, הן מתפוצצות עלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן רוגעות, אני חוסה בצילך.

והן כולן עוברות וחולפות ועל כולן, כולן, כל אחת ואחת מהן,
הייתי מוותר בשביל עוד טיול רגלי של קצר ובהייה בשקנאי שלא ברור לו מה הוא עושה באמצע רעננה.

אולי כי מה שהיא אמרה לי אתמול, שאי אפשר להתחיל חדש לפני שגומרים ישן, נכון.
אבל זה נגמר ואני יודע את זה ואני ממש לא רוצה לשמוע את זה ממך. זה רק הלב שלי שלא מקבל את זה.

והיא צדקה.
לעולם לא אוכל להצדיק את הרגשות שלי, אלה שאני מסווה באומנות ביום יום, אם לא אצעק את הדברים ואקיא אותם החוצה ושכולם ידעו שאני רוצה אותך ואני שונא את זה.
ואני לא מתכוון להילחם עלייך, כי אני לא יכול להרשות לעצמי לילות עצובים, ימים מדכאים ובפנים ריק ושחור.
וכשאני כותב את השורות האלה, שומע את השירים האלה, חושב את המחשבות האלה,
אני כ"כ רוצה להילחם עלייך. אני כ"כ יודע שאעשה הכל.

אם יש משהו שעדיין מביא אותך לפה,
הרגל, המילים שלי או רוח קודש,
אז עכשיו את יודעת שאת לא סתם רגעים בזמן שלי שעברתי.
את רגעים שנשארו.
ואני רוצה אותך.
ואני שונא את זה.
ואני רוצה להילחם עלייך
אבל לא מסוגל למות בשדה הקרב הזה.

נוסע, נוסע.
המוזיקה הכי טובה שחיברתי לי אי פעם והציפייה הכי גדולה שציפיתי לי אי פעם התערבבו עם הפחד הכי גדול שהיה לי אי פעם, והכריחו אותי ללחוץ את דוושת הגז. אולי כדי לקרב את הקץ. אולי כי השרירים פשוט מחוץ לשליטתי.

פנים אל מול פנים.
הכבישים המובילים צפונה מוכרים לי עד גבול מסוים. אח"כ הדבר היחיד ששומר אותי בטוח זאת המחשבה על הרגע בו אגיע מחוץ לשערייך. זה מסיח את הדעת מהעובדה שאין לי מושג איפה אני נמצא.

ובינתיים.
הדרך ממשיכה גם אחרי הגבול שאני מכיר, ואני חושש. חלק מהגוף קפוץ ומכווץ ממתח הנסיעה אל הלא נודע שאת.

ועד אז.
באיזור הבטוח שלי, בין בת ים לתל אביב, אני עוד שר עם הרדיו שירים עמוסי רגש. דבר לא מפריע לי עדיין.

מתרחק ומתקרב.
באיזשהו מקום על כביש 2, כשהגוף מתקרב, הנפש שלי מתרחקת. פתאום מכה בי ההכרה שעוד קצת, ממש עוד טיפה, אני כבר לא אהיה רחוק משום בחינה.

חילוץ פקק.
תאונה קטנה נותנת לי אפשרות גדולה לקחת אוויר. בקטע כביש שמעולם לא נסעתי בו על פחות מ-120, אני גולש עכשיו ושואף אוויר. מביט מהצד, מוודא שכולם בסדר וזה רק טמבון שנפל, לפני שאני אומר 'תודה לאל' על כמה שניות לסדר את הנשימה.

משא ומתן.
ביני לביני, אני משכנע את עצמי שהימים האחרונים הם רק אשליה רעה. השתיקות הארוכות בין המילים הקצרות, הן בכלל לא קשורות אליי. אני רצוי. אני רצוי. אני רצוי. זה רק עיכוב. בתמורה לשכנוע שלי אני נותן לי לשיר ברוגע עוד חצי שיר של מאיר אריאל.

צליל וטעם.
רמזור ראשון אחרי דקות ארוכות. זה אומר שזה כבר קרוב. אולי. אני לא באמת יודע. אצלי בראש, הצליל של קולך, זה שלאחרונה היה צרוד, וטעמך, זה שלאחרונה היה כתוב, כבר ממש ממש קרובים.

שתיקה.
אבל עם ההתרגשות, היה גם פחד. הרגשתי את הרעד בבטן שלי כשנזכרתי בכל הנפנופים האחרונים ולא כ"כ הבנתי מה אני עושה פה. את רוצה אותי פה או לא? ואם כן, אז למה בשתיקות שכאלה?

חרדות.
תמיד יש את החשש הזה. פעם אחת משביל גישה שלא מצאתי יצאה דמוית מלאך ששברה לי את הלב, וזאת לא תקופה טובה לשברון לב חדש. אולי צריך לפרסס ולהדרים. אולי... ואולי לא תשברי לי את הלב.

אש.
mr. safety שכמותי, נזהר תמיד ממקומות מסוכנים מדי. מאתגרים שאני לא בטוח לגביהם, מאנשים מסוימים, ממקומות חשוכים מדי. והנה אש אחת שאני קופץ ראש לתוכה, ועל הזין הכל. אמות בכל מקרה. לפחות אוכל לספר שהעזתי.

איש שרצית.
ואני לא יודע אם אוכל להיות. אולי תמיד אהיה הלוזר שהופך לחברה טובה. ואולי, אולי, אולי, אולי זה אני. אני מנסה לשכנע את עצמי שהפעם זאת הפעם האחת שבה צריך לקרות. רק את זה אני מבקש, ואני אדאג לשאר.

מסננת.
הלב שלי מחורר מרמזים סותרים ומשפטים שאני לא מבין. כשאני איתך, ההגנות שלי יורדות, וכשאת יורה, לפעמים אלה כדורים שחודרים.

מסננת 2.
כבר כמה ימים של שתיקה פה והודעות הרגעה מינוריות שם. אני לוקח הכל, זורק לקערה, מערבב ומקבל עיסה שמוציאה אותי קטן, בכל דרך שלא מסתכלים על זה. אבל אמרו לי להילחם, אז אני מנסה לזרוק שיר שמח בפנים. אולי זה יתפח קצת.

משחק מסוכן.
המשאות הכבדים של השבוע האחרון – העבודה הקשה ונדודי השינה גרמו לי לעשות החלטות מוזרות שאולי מתנקמות בי ואולי לא. אני מצטער על כולן. הרי אחת כזאת מוציאה אותי אויב רק בגלל שהעזתי לשלוף את אקדח הצעצוע שלי.

תרגיע.
אחרייך, גם מיקה אומר שאני צריך להירגע ולקחת את זה בקלות. אם הייתי יודע מה זה, אולי היה לי קל יותר. אבל אני מפחד ומבועת ומשחק באש. נכון שאמרתי שאני לא מפחד למות בחומך, אבל אני לא רוצה למות. לא עכשיו, לא אף פעם.

מיקה.
יש אנשים שמזיזים לי את הבטן ויש אנשים שמזיזים לי את הלב ויש שירים שגורמים לי לזוז, כמעט לרקוד. זה קשה בשבילי כמעט כמו להצטלם. כשעברתי ליד המראה חייכתי אליה, כי התמודדתי. כשחזרתי וחלפתי על פניה שוב, ניפצתי אותה. אני מפחד שהבבואה שבה היא אולי אחת הסיבות שבגללן את לא פה.

אחות של מיקה.
אנשים שפעם היו כמוך הפכו להיות חברים טובים. אנשים אהובים כ"כ. אבל את לא יכולה להיות כמוהם. אני לא רוצה שתהיי כמוהם. אני רוצה לספר להם עלייך. לגרום להם לשמוח בשבילי עלייך.

רשמיות.
השבוע החורף תפס פיקוד. חילופי המשמרות התבצעו. אבל הוא עוד חלוד, רואים את זה. כשיבוא לעשות פה סדר ולשטוף את המדרכות ואת המכוניות ואת החלונות ואת הלבבות, אדע אם את קעקוע צרוב בי או ציור של לב על חלון שלא עבר שטיפה הרבה זמן.

ליאונה לואיס.
אנשים לא צפויים משאירים לפעמים חותמות לא צפויות, ואנשים אומרים לפעמים דברים שהופכים לקטץ' פרייזס שנשארים שנים, כמו המילים הראשונות שלך אליי. כמו שפליטת ריאליטי אחת מבטיחה לי כבר שנתיים שזה ישתפר עם הזמן, ולמרות שזה לא השתפר, אני משום מה ממשיך להאמין לה.

מטבעות.
יש לי מטבע של שנקל בכיס של הג'ינס שלבשתי אתמול. כשקראתי את ההודעה של אתמול בלילה הייתי נותן לך אותם בשביל שתסכימי לשמוע את המחשבות שלי באותו רגע. penny for your thoughts, שנקל תמורת שלי. הן פשוט קצת פחות חשובות.

מצלמה.
כרטיסי זיכרון, סוללות, מטענים, קוראי כרטיסים זרוקים על יד כוס קפה ריקה ושפרפרת של קרם ידיים שמציל אותי מפגעי מזג האוויר, ואני תוהה אם יש מצלמה שמצלמת רק צבעים, לא דמויות ומעניין מה הצבע שלי עכשיו.

כעס.
הוא בא לבקר פה פעם. נזכרתי בזה אחרי שדיברנו. הלכתי לבקר אצלו. אני לא יודע איפה הוא היה בשלושת הימים האחרונים. אם הוא היה שם, אז שיקרת לי כי אמרת שלא היה זמן. אם הוא הסיבה שלא היה זמן, אז פשוט תפטרי ממני.

ביג לובובסקי.
אחרי ארוחת ערב שכנראה אוותר עליה, כנראה אפעיל את ה-DVD, אסתכל על ה'דוד' ואתהה איך הופכים להיות איש כזה שלא אכפת לו יותר מדי משום דבר. בלי לקחת כל דבר עמוק מדי לבטן, בלי להשאיר את הלב בחוץ כך שכל אחד יכול לבוא ולגעת כאילו הוא היה מר-גמיש זנותי שכזה.

קיצוניות.
תנודות בין שמחה לחרדה, בין שיר שמח מדי לשיר עצוב מדי, ששניהם לא משקפים את מה שאני מרגיש כרגע, מבלבלים אותי מחד ומזינים אותי מנגד, ועכשיו אני בשלב של לזרוק זין ואחרי שתגמר הפיסקה אהיה בשלב ההתנצלות החתלתולית, וזה הכל קורה כי אני פשוט לא יודע כלום!!

ציור.
על הקיר שלי שתי תמונות שאני ציירתי בתקופת הלימודים שלי. מחורבנות מכל בחינה שהיא, אבל נותנות צבע לקיר, וכשנכנסתי לכאן לראשונה, היה חשוב לי שלא יהיה לבן מדי. היו תקופות שהייתי מכניס לחיי אנשים כדי שלא אהיה בודד מדי. עכשיו אני לא לבד ולא בודד ועדיין חסר לי משהו.

לא רוצה לתת לפגוע בי.
רגיש מדי זה רע. פתוח מדי זה רע. מקשיב מדי זה רע. מדבר מדי זה רע. סגור מדי זה רע. שקט מדי זה רע. רועש מדי זה רע. אין לי דרך להגיע אלייך אם את חושבת שאני מדי זה רע.

ללכת.
אני יכול להיות מלך העולם עבור אנשים ומלך הביבים עבור אנשים אחרים. שלא כמו כל האנשים, אני עדיין לא יודע אם אני נועדתי למלוך או להימלך. לפעמים אני יודע שאני יכול לשלוט הכי טוב בעולם שלי. לפעמים אני מבין שתקופת המלוכה שלי הסתיימה, ואני אורז תיק קטן ומסתלק.

שלטים.
לא הצלחתי לאחד בין השלט של הטלוויזיה לשלט של הכבלים. אחד להגביר, אחד לעבור ערוץ. אף אחד מהם לא ממלא את הצורך האמיתי השלם שלי עם הטלוויזיה המזוינת שלי. לא הצלחתי לאחד בין הראש ללב. אחד החליט להילחם עלייך, אחד רוצה להילחם עלייך. אמור להיות פשוט, רק שהבטן אומרת דברים אחרים לגמרי כרגע.

מדבקות בחיתוך אותיות.
על דלת החנות, ממש מתחת לגלריה, במדבקות החדשות שעשינו לכבוד הגברת מיאו-מיאו, התקלפה האות w. בהתחלה היא נראתה כמו v, אבל אח"כ גם היא קצת השתנתה ונראתה כמו L. זה סתם נראה לי סמלי איך ניצחון הופך להכרזה על ניצחון ונגמר בתבוסה. הדפוס סידר את זה, אבל איך אני יכול לסדר?

רצונות.
המחשבות שמתחלפות לא משנות את העובדה שאני שולח תדירות מבט לכיוון הסלולרי שלי. מחכה שהאור יידלק והוא יצפצף ויגיד לי שלא עשיתי טעות גדולה מדי.

תשובות.
את התהיות שלי אני שומר לעצמי, כי אני יודע שלשאלות יהיה מחיר כבד מדי. אני נוסע נוסע צפונה מכאן ואני לא יודע מי או מה מחכה לי שם. ממלכה או עוד שברון לב לאוסף.