השקט שלפני הסערה

כולנו מודעים לעובדה שיש, שביתה. ארוכה ומתמשכת.

וזה מאוד נחמד, וזה מאוד נעים וזה מאוד מאוד כיף.

אבל,

בתכלס כבר נמאס לי.

מעצבן אותי שאני מודה בזה,

אבל הבצפר חסר לי מאוד.

אני צריכה משהו לקום בשבילו,

אני צריכה לראות את החברים שלי,

אני צריכה לראות את כולם.

אני צריכה שתחושת הבטחון על החיים שלי תחזור.

וזה לא שאני לא מרוצה מהמצב הקיים.

מאוד מרוצה.

למרות שאין בצפר יש עדיין מגמה וכל זה ואני ממשיכה לרקוד, וממשיכה לראות את החברות שלי.

אבל משהו עדיין חסר.

וזה מאוד מסובך, וזה מאוד מבלבל,

כי, בעיקר, אני מאוד מבולבלת ומאוד מתוסבכת..

כי אני לא רוצה ללמוד. נה-אה!

פשוט להיות בבניין העגום ההוא עם כל האנשים שאני מכירה ורואה מידי יום.

זה יספיק. =)

טוב אני אפסיק לחפור.

להית.