נקודת מוצא

יש אנשים שנורא אוהבים לחזור הביתה למשפחה שלהם. אפילו בו זוגי שיחיה פתאום נהיה נורא פסחי ומשפחתי ונורא בא לו פתאום לחזור הביתה שלו לאמא שלו ולמרק עוף שלה. פסח זה חג בורגני כל כך. עם השנים אנחנו נעשים יותר ויותר כאלה. בורגנים, לכולם יש חובות בפני המשפחות שלהם, חייבים לחזור ולשבת עם בגדים של בר מצווה בסדר. חוזרים הביתה לחג, מתנה לחג, תלושים לחג מהעבודה כמו אחרוני הבורגנים המיובשים.

העייפות שלי לא יודעת גבול. אני חזרתי עם היומנים של סילביה פלאת הביתה. כל מה שרציתי לעשות היה רק לקרוא ולעשן ולשתות המון קפה. אני לא מבינה איך הגיע לזה שאני בכלל לא קוראת, בוהה בטלויזיה, נפגשת עם הבנזוג בערב כאילו הוא לא בנזוג בכלל, כאילו הוא חבר כזה של ילדים.

אז איפה ה"אסנס"? אני יכולה כבר לגור איתו על פח של עירייה? כמה אני אוהבת את הגבר הזה? כמה ניצלתי את הכמה ימי חופש האלה?

תכלס יכולתי לנסוע לקיבוץ, להיות לגמרי לגמרי לבד. יכולתי, ולא עשיתי את זה. ועכשיו, במבט לאחור, אם היה לי את החופש מההתחלה זה מה שהייתי עושה.

הייתי נוסעת לקיבוץ עם הכלב וכל מה שהייתי צריכה לעשות שם זה לקרוא ולעשן ולשתות הרבה קפה.

קצת סבלתי בחופש הזה.

לא עשיתי עם זה כלום.

אני גרועה בלקחת זמן לעצמי.