נקודת מוצא

במסגרת עיצוב הרגלי ההתנהגות שלי, בניית תרבות פנאי פרטית וקביעת גבולות מרחב היצירה (כל מה שאנשים נורמליים קוראים לו במילה אחת "גמילה מ...") הפסקתי לחלוטין לצפות בטלויזיה. הרבה אנשים שאני מכירה אינם צופים בטלויזיה. לחלקם יש תיאוריה שלמה המרמזת על מקורו של הרוע בעולם, והם מוכנים לנאום שעות ארוכות במלוא גרון על הגברת הווליום בזמן הפרסומות בערוץ 2 ומעיכת הדימיון החופשי, ולחלקם אין. אין תיאוריה ואין טלוויזיה. פשוט אין.

ואני אינני משתייכת לא לאלה ולא לאחרים. בבעלותי שתי טלוויזיות שנמצאות בתקופה זו בחופשת העלאת אבק במחסן של ההורים. אני פשוט לא צופה בטלויזיה. וזה לא חסר לי. וזה עבד לי יופי עד שבן זוגי ואני התחלנו להתברגן וגילינו את מעוז ה"בכל זמן שתרצו" המתקרא וי.או.די. אין סדרה שאפשר לפספס, ואין את חוסר הסיפוק של לראות פרק אחד בכל פעם. פתאום אפשר לגמוע אושיות תרבות טלויזיוניות כמו "עספור" ו"רמזור" ממש כמו ספר, ולעצור רק כשהעיניים נעצמות.

כך חזרתי לבהות במרקע, מגולגלת בשמיכה ומנשנשת מיני נשנושים לפחות בבית של ההורים.

מדהים מה שאפשר למצוא בוי.או.די הזה כשאין אנשים מודעים לרייטינג בסביבה. ביום אחד של בהייה שתיתי את "מה שנחוץ לרווק". אני לא יודעת מה היו הביקורות וכמה אנשים בכלל הסכימו לשבת ולראות את הדבר הזה, אבל האווירה המדהימה של הסדרה הזו סחפה אותי למקום אחר. חבריי המלומדים מן האוניברסיטה בטח קראו באותו זמן את כל כתבי שייקספיר, ואני מתביישת לומר שנדמה לי שנהנתי קצת יותר. כך הלך פייפן ההרגל הנפלא והמיוחג' הזה, לא לצפות בטלויזיה, לא להשתעבד לעגל הזהב.

אני משתעבדת בשמחה. בחופשת הפסח שאוטוטו נגמרת השתעבדתי לעוד סדרה מקסימה, שבן זוגי מכנה בחיבה "פיס אוף שיט", "מחוברות".פעם הייתי מבלה לילות שלמים בקריאת ספרים. הייתי שולפת משהו מן המדף ולא מצליחה להפסיק עד שהציפרים היו מתחילות לצייץ בחוץ. לפני יומיים לא נרדמתי לילה שלם ושתיתי עוד ועוד פרקים מלאים בדנה ספקטור ומירי חנוך ולא יכולתי להפסיק. כך הבנתי סופית, ואני מוכנה סוף סוף להודות שאני מכורה לנשים.

זה היה עוד הרגל שהלך לאותו פייפן כמו הטלויזיה. הייתי בחורה שמאוד אוהבת גברים. אהבתי לנקז את כל הריכוז שלי למגדר מסוים.גברים מלאו את רוב עולמי,סתמו את הבילויים,החברויות, שיחות הנפש, היצירה המשותפת ובשעות נוספות תפקדו כבני זוג. מתוקף כל אלה הם היוו תחום עניין מרכזי. סופרים גברים, משוררים גברים, עולם של גברים ואני מסתובבת בו מכורה. אפילו החברה הטובה שלי קיבלה בששון את הכינוי ג'וני. כך היה נוח יותר. פגשתי גברים מופלאים. גברים גבוהים ונמוכים, מאותגרים שכלית או רגשית או מינית או כל התשובות נכונות, גברים יוצרים, גברים שדיברו איתי בזכר וגברים שדיברו איתי ברבים וגברים שלא יודעים לדבר. בתקופה זו איבדתי צלם אנוש שאני מנסה למוצאו חזרה, היום כשאני אישה ככל הנשים, עם כמה חברות טובות, שיש להן שמות והרגלים של בנות, שמדברות על סקס בלחישות ולא תוקעות גרעפסים. פתאום היום שחוץ מהגברים שבחיי המדף שלי ישנן גם סילביה פלאת' ויונה וולך ואגי משעול (בזויה ככל שתהיה בעיני אנשים מסוימים), אני מגלה שאני לא יודעת להתנהג עם גברים. אני לא יודעת לא להרביץ, לא לקלל, ועדיין לא מבינה מה הקטע הזה שלבחורה אסור לקרוא לגבר "אחי". אני לא מבינה מה ההבדל שבין לחבק חבר ללחבק חברה ולמה במקרים מסוימים בן זוגי ירצה להשמיע מילה או שתיים בעניין.

אני מרגישה שבגיל שאמא שלי כבר היתה אמא שלי אני רק מתחילה לגלות מה מסתתר מאחורי המילה אישה. זו מילה שאני אוהבת, אבל מעבר לזה אני לא בטוחה מה החוקים חוץ מללבוש שמלות. במבט לאחור, כל בן זוג שהיה לי הרגיש שאני מנסה לגנוב לו את המכנסיים, וגם מצליחה בזה לא רע.

בני הזוג שלי לאורך ההיסטוריה הם מרכז הכובד של ההרגלים הרעים שלי. בלילה ההוא בו תפרתי חצי מהפרקים של "מחוברות" ברצף עשיתי פאוז על הגברת דנה ספקטור נשענת,נאנחת ואומרת "הוא הבעל שלי" במין הבעה נימוחה כזאת, נעצתי מבט עוין בבליל השרירים והיופי והריחות המתוקים ששכב (נוחר קלות) לידי, וחוץ מזה שנורא מעניין לבהות בהם כשהם ישנים, לא ידעתי מה יש לי לומר על בני זוג.

מה ההרגל הנורא הזה להכנס לזוגיות בכל פעם מחדש רק בשביל שיהיה עם מי לריב ועם מי לעבור את הלילה? למה אנחנו עושים את זה? אחרי שנה פחות שלושה ימים עם הגבר הנוכחי בחיי אני מרגישה שלא למדתי כלום. כמה אנשים וכמה ריבים וכמה פרידות וכמה נסיעות לצפון צריך לעבור בשביל להרגיש שלמדת משהו חשוב ממערכת יחסים כזאת או אחרת? בכל פרק מחדש כמו באיזה "איפה אפי" מחורבן אני מסתכלת על עצמי מהצד מריצה את אותם ויכוחים סרי טעם ואותן טענות ריקות בכל פעם מול מישהו אחר.תמיד משהו חסר. ותמיד מחפשים אותו. רק הרינגטון משתנה.

בכל פעם אני מרגישה מספיק מנוסה ומספיק חכמה להכנס לקשר חדש. תמיד אני מונה על האצבעות של יד שמאל את היתרונות של המועמד, ואז בוחרת לו רינגטון. מרגע שנבחר הרינגטון כבר אין דרך חזרה. עם בן זוגי הנוכחי אני לא זוכרת שמניתי שום יתרונות.

התאהבתי מהר וחזק ולא היתה לי בררה אלא למשוך אותו ברגל שיפול יחד איתי לבריכה הדביקה הזאת, כך שאפשר יהיה להתחיל במרירות ובריבים.

עכשיו חוזרת בדיוק התקופה שבה הכרנו. הכל היה אביבי מדי והיה ריח של ים באופק. ממש כמו ברגע זה, מבעד לסיגריות ולקפה במרפסת הקטנה בירושלים אני מריחה את הים. חוזרת ההרגשה שהיתה לי אז, כמה קשה היה להאמין שנפלתי לעיניים יפות וכתפיים חזקות בלי לחשוב פעמיים. אז רציתי נורא להתאהב, והלב היה בפתיחה של עשר אצבעות והים נכנס פנימה. רציתי נורא לשקוע בריח חם של גבר שישן לידי ומזיע עלי בבוקר של קיץ שלא יעניין אותי כבר מה קורה שם בחוץ עם אנשים שעזבו אותי בזמנו. ההרגל הזה להתאהב, ההתמכרות הזאת, היא לא עוזבת. כמו הוי.או.די והסיגריות.

כל הזמן חיפשתי להתאהב, ואחרי חודשיים היתה עוברת התחושה החזקה וחידוד החושים והייתי נתקעת בארוחות שישי עם מישהו תלוי לי על היד ומחפשת מה הלאה, מה עוד מרגש בסיפור הזה? ככה עברתי את רוב החיים הקצרים שלי עד שנפלתי על הבחור המדובר והוא הצליח, ככל הנראה בלי לנסות בכלל, לעשות את הבלתי אפשרי. עברה שנה ואני מאוהבת. אחרי כל הזמן הזה והדברים שעברנו אני מוצאת את עצמי , כפי שהתבטא חברי הטוב, עסוקה בלאהוב. עסוקה בלהרשים ולהתבייש להשתלט ולהתמסר ובעיקר להרגיש שאני לא מכירה את האיש הזה, והוא לא שלי בזכות, וצריך להחזיק בו חזק חזק שלא יילך לי לאיבוד.

אחרי כל מנות הסם הקטנות בחיים שלי אני נמצאת בסרט שאין לצאת ממנו, אין לאזן אותו, אין להשתחרר.

ההרגלים הנוראים של להסניף מישהו כשהוא ישן, לנשוך אותו, לבחוש בו, לחפור לו עד בלי די לדבר בקול של חמודי ("קצת קצת") חצאי ימים ושבועות שלמים ולקוות שאני יפה בעיניו, כל הדברים האלה שאני מניחה שבני זוגי דאשתקד קיוו שיעברו לי כמה שיותר מהר, ציפו ליום שבו אני אשחרר קצת-קצת לא עוברים לי כבר שנה שלמה.

בינינו, לא בא לי להפטר מזה.