אם אני כותבת לילדה שהייתי אני אצטרך לפנות לעצמי בגוף נעדר. זה מוזר, כמו יומן של ילדה בת 16 שפונה לעצמה ב"את" סכיזופרני ודרמטי. ילדה כזאת הייתי. איך מתחילים בכלל מכתב כזה? מניחים מראש שהילדה שהייתי קיימת איפה שהוא במימד אחר או תתקיים ביום מן הימים בילדה שלי? טוב, אז אני אניח, ואתחיל בהתחלה.
הזכרון החזק ביותר שיש לי ממך הוא כפות רגליים יחפות, פעם אחת זה נגמר בעקיצה של דבורה בכף הרגל ובפעמים אחרות רק נצרבת מהמדרכה הלוהטת בצהרי היום בקיץ בדרך מהים. תמיד היית קצת קיבוצניקית. שנים אחרי זה, בתיכון, עוד חשבת שהכי היה מתאים לך לחיות על עגלה של חציר יחד עם רחל המשוררת. היום נשאר מזה בעיקר הנובלס. נפש קטנה ופחדנית שכמוך. פחדת מאופניים ומחושך ומבתים ריקים, ועד היום אני פוחדת, אבל לא פחדת לנסות כל דבר עם האצבעות של הרגליים ולא פחדת מעולם מכלבים ענקיים.
כל הזמן שקעת בספרים. הסדרות עם הדיבוב הדבילי בארץ הביכו אותך מהרגע הראשון, והספריה הגדולה של סבתא היתה מקום טוב לברוח אליו. אז עפת רחוק עם הבית של דורותי, שבגרסה הרוסית בכלל קראו לה אלי, הרבה פעמים, ונסחפת לכל מיני עולמות גמדיים צבעוניים והזית הרפתקאות. אני גאה בך שלא פחדת לקחת פטיש וסנדביץ' עם שוקולד או חישוק ענק צבעוני ולצאת לרחוב להגשים את ההרפתקאות האלה. אני עד היום לא מבינה מה חשבת שתעשי בחוץ עם החפצים המוזרים האלה, אבל ככל הנראה סודך שמור עמך.
קצת אני מצטערת שלא רצית לרקוד והשתעממת מהצופים אחרי פעולה אחת ואפילו על חלילית לא למדת לנגן כמו שצריך, אולי הייתי יכולה להיות היום בלרינה.
אבל את, עם העיקשות הרוסית המושרשת שלך, מנעת את כל ההתערבויות החיצוניות האלה בעולם הדימיוני שחיית בו.
אולי תשמחי לדעת שאני עדיין תקועה בעולם הדימיוני הזה. אין הרבה בררה כשרוב הזכרונות שלך מהילדות הם על בית עף ברוח ומכשפות ואריות ורק עשרה אחוז מהם על ברביות ומסיבות יומולדת.
אני מודה לך על ששמרת לי את השם שלי. בזכותך אני מאשה ולא שום דבר מעוברת ומהונדס לנוחיותם של בני המקום, כי כבר בגן חובה, בלי לדעת מילה עברית, היה לך אטיטיוד.
קצת קשה לי לכתוב לך, פיצית שאת, כי אני מרגישה שנשארנו ביחד. אני כותבת לך וכותבת לעצמי היום בעצם.
עדיין הערגה לממתקי גומי חצי נמסים בשמש, ועדיין החדווה למראה מגלשה אדומה, ונדנדות וכלבים ענקים. עדיין הניסיונות האלה לגעת בכל דבר עם האצבעות של הרגליים. עד היום אני לא מרגישה שייכת בשום מקום שלא דרכתי בו יחפה.
עדיין תסביך האחות הגדולה. לא הייתי רוצה לבאס אותך אבל זה הולך ומחמיר, ולא עובר, כל הציפיה הזאת לעצמאות וחוסן ממך לעומת אחיך הפושטק. חזרתי אלייך לפני כמה ימים, בפיצוץ האחרון שהיה איתו,נזכרתי איך היית בולעת את העובדה שתמיד הוא יהיה זה שלא צריך להוכיח את עצמו ולא יצטרך להיות חזק. לו תמיד היתה הזכות לברוח. ברגעים כאלה שאבתי כוח ממך הקטנה, עם העין העצלה והדמיון המפותח, אם יכולת כבר בגיל חמש להתמודד, אז אין סיבה שאחרי 20 שנה אני לא אוכל.
העולם הקטן שהיית חיה בו, מנסה להראות לאמא שהבנת טוב טוב כשהיא לימדה אותך לצבוע בתוך הקווים וכשהיא הסבירה לך שבדברים שקשורים בגשם יש ט', בצורה של טיפה, כמו מטר ומטריה ופטריה וטיפות, שהכל את זוכרת והכל את מבינה. כמו שאני באה לאמא היום ומראה לה איזה ספרים שמנים אני קוראת בכל שפה שאני יודעת, שתראה שאני מבינה, והכל אני זוכרת.
ובאמת, הכל הכל אני זוכרת. איך כעסת על המורה שלימדה את "הנסיך הקטן" בתיכון, וניסתה לפורר לך את כל מה שלימדו אותך לחשוב על הסיפור הזה. תמיד אמא היתה אומרת, בהתאם לכל מצב שהיית באה איתו, אם רבת עם חברה או התרגזת על האח הקטן, איזה משפט מהסיפור הזה, הסיפור של חייך, הסיפור של חיי:
"אני לא רוצה להיות חברה שלה יותר!"
"אבל את לא יכולה, את אחראית למי שאילפת, היית חברה שלה הרבה זמן, ועכשיו אם תעזבי אותה זה יכאב".
והכל את זוכרת, הכל את מבינה.
אני שמחה שאין באפשרותי לומר שלא נשאר לך זכר. את פה עדיין, זוללת ממתקים ועושה פרצופים ומדמיינת דמיונות ושונאת את מרקו ופינוקיו.
אני שמחה לבשר לך שהגיע כרגע מישהו שנורא דומה לנסיך על סוס לבן, והוא אוהב אותנו ואפילו מביא סוכריות גומי. אני הרבה פחות שמחה לבשר לך שלא הצלחתי לשמור הרבה מהספרים שלנו מפעם, אבל מצד שני, אני כל הזמן מביאה לנו חדשים.
את ילדה מופלאה, ואני לא נפרדת, כי את בכל זאת, עדיין כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mashali