נקודת מוצא

שיחת היום סביב שולחן המטבח נסבה על מוקשים. שותפתי המזדחלת בימים אלה במעלה התואר השני שלה ביחסים בין לאומיים עברה בחייה מספר קורסים מרתקים, שרק השמות שלהם משקפים את טיבם של יחסים בין לאומיים באשר הם: "רצח עם" "נשק להשמדה המונית" והקורס ששוחחנו עליו היום "משטרים" שבמסגרתו לומדים על מוקשים וצופים בתמונות של איברים כרותים.

שיחת נשים מרנינה זו הביאה אותי לחשוב כי יחסים בין אישיים לא שונים בהרבה מאותם יחסים בין לאומיים עליהם לומדת שותפתי הצעירה. אני משטר של אדם קנאי. בהשוואה לאנשים שאני מכירה אני משולה לטהרן, או יותר גרוע, ישראל. אי אפשר לומר שאיני אדם כובש. אני מנכסת לעצמי אנשים ולא מרשה לאף אחד לגור להם בנשמה. אני צריכה לדעת שאני הראשונה שפונים אליה, שלא מסתירים ממני שום דבר, שהאנשים שלי חיים לפי חוקי ההיגון שלי שאני מגישה להם באריזת צלופן של טוב איניברסלי.

כשאני מרגישה שמשהו מנסה להתגנב לתוך היחסים שלי עם מישהו אני מיד מזעיקה צוותי בנאים ומתחילה להקים חומת מגן בלתי חדירה.

לפעמים אני מצליחה לשכנע. יש לי חברים שמאמינים באמת ובתמים שאיתי הכי טוב להם, שבחוץ יש אנטישמיות ואיידס, ורק אני מבינה אותם באמת. אפילו בנות הזוג שלהם צריכות לעבור אצלי אישור סופי. מיכ יצא עם מישהי חצי שנה ובכל הזדמנות אמר שרק נשאר שאני אראה אותה ואז הוא יוכל להיות שלם עם זה.

יש בעייתיות קטנה במצב הזה, הייתי אומרת. הבעייתיות היא החמאס. החמאס שלי הוא גדודים על גבי גדודים של בחורות רפות שכל אך בעלות אמביציה החוסות תחת קורת הגג של הפייסבוק של בן זוגי.

אנשים נוראים בלי פנים, המוצאים להם מנהרות תת קרקעיות להתגנב לתוך היומיום של הבטן הרכה של המדינה הקטנה והדיקטטורית שלי. חיות אדם מגיבות לתמונות, כותבות קיצי מיצי בוול ומפזרות עננים רעילים של לייקים על כל פלוץ, משאירות אחריהן הרס וחורבן.

חשבתי שהסיבה לכך שארגון הטרור הוירטואלי הזה מדיר שינה מעיניי היא שאני התחלתי עם בן זוגי בפייסבוק. אין דבר שמפחיד איש מחתרת מאיש של מחתרת עוינת. אך עם כל הכבוד לאצ"ל, אין בי פחד שמישהי תצליח באמת להשתלט על בן זוגי ולזרוק אותי לים. לעולם לא תצליח שום גברת, מגונדרת ככל שתהיה לכבוש  שטחים נרחבים כל כך של אהבה על ידי הפגנות בלבד. ולמען האמת, איני בטוחה שהן מנסות.

אני חושבת שמפריע לי עצם הקיום של התולעת במוחם של אנשים מסוימים הגורמת להם לחשוב שיש להם זכות לדריסת רגל במערכות היחסים שאני מנהלת, זה גורם לי להרגיש כאילו רשת ריגול פועלת בקרבנו.

ללא ספק אני אדם קנאי. לקנאות שלי אין גבול ואין תרופה. הקנאות הזאת היא שורשית, לא היסטרית-רומנטית ולכן לעולם לא תפסח על איש שיתקרב אלי מספיק, לא משנה מה טיב היחסים בינינו. אם הילד הראשון שלי יירש את זה ממני, חי חדקי, לא יהיו לו אחים. בינתיים החברים שלי צריכים לסבול.

הרצון שלי להוות חוף מבטחים לכל מי שאני מכירה מסווה את עצמו כתכונה נפלאה ואנושית המצביעה על לב רחב להפליא, אבל תכלס זה כמו לקרוא לברבריות הישראלית חמימות ואותנטיות. רק מילים יפות להתנהגות פסיכוטית.

האדם שהבין הכי טוב את מחלת הנפש שלי, בלי שהייתי צריכה להגיד, הוא חמדן. הוא אדם סגור כל כך שככל שינסו גדודי חברותיי להתידד עמו עד עמקי נשמתו תמיד הוא נשאר קצת מסויג. כשהוא הכיר לי את בת זוגו הטרייה הוא אמר שבכל זאת, תמיד אני אהיה מספר אחת. אני יודעת שזה לא נכון,אני גם לא רוצה, אני מוקסמת מהבחורה ומשחררת אותו בלב שלם למחוזותיה. במחוזותיה הוא יספר קודם כל לה, ויזדקק קודם כל לה ויאהב קודם כל אותה. וזה נפלא. אבל עדיין, טוב לשמוע שאני בכל זאת אהיה. נחמד לדעת שגם בנים יורדים עדיין זוכרים את המילים של התקווה.

ממדי התופעה מתעצמים ככל שמתקרבים לאזור הרגיש ביותר. הכור האטומי שלי, המוקף שדה מוקשים וחומות בצורות הוא לא אחר מאשר בן זוגי. איש אומלל ותמים זה אינו יודע מה חשיבותו במערכת. ללב ליבה של המערכת אסור שיהיו חדירות, בטח לא עוינות.

כל אדם שפגע אי פעם בבן זוגי, אם עקף אותו בכביש או ריסק את אמונו בבני אדם לעד (בן זוגי נוטה להיות דרמטי) נמצא ברשימת המבוקשים שלי. אני מוצאת את עצמי כוססת ציפרניים אחרי שהוא עובר ראיון עבודה, כי כל אכזבה שלו עלולה להביא לקריסת המערכת בכור האטומי, לבעייתיות בחוק השבות, להרגשת כשלון חרוץ שלי בלשמור עליו מפני כל העולם.

הרבה פעמים קורה שאנחנו פוגשים אנשים ובמהלך ערב חברתי חביב מישהו מצליח לומר משהו מביך או פוגע או בעל פוטנציאל להרגיז את הגבר שלי. ברגעים כאלה אני חושבת שאם המשטרה לא היתה עושה שמות במדינה הזאת ולוקחת את החוק לידיים אני הייתי מסתובבת עם שוט גאן במיוחד למקרים כאלה. או לפחות משליכה על מישהו מאפרה.

יש סיכוי שזו הסיבה שכבדה עליי האינטימיות בהתהוותה. אני פוגשת אנשים חדשים יומיום, חלקם מקסימים, אבל זה כמו למצוא שלושה מיליון יהודים בהודו עכשיו, אני מודעת שברגע שארשה לעצמי להתקרב למישהו מיד תפרוץ החוצה אמא אווזה והופ, הנה עוד אחד לדאוג לו, להתעסק בו, למצוא לו מקום.

אז אני מציפה את בן זוגי עד לקצה קצה של סכנת טביעה. מנסה לתפקד על מישור החברה והאישה והסחבק והאמא והאבא והקואוצ'רית של האדם האומלל הזה, עד שלבסוף אני מתפוצצת ברעש גדול ומזמנת אותו לחקירת שב"כ על כל טלפון שהוא מקבל ומה בדיוק אמרו לו.

הגעתי לשלב הסופי של המחלה בדיוק לפני שעתיים כשהוא אמר לי שאם זה היה תלוי בו אני הייתי החברה היחידה שיש לו בפייסבוק ואשכרה חשבתי שזה הדבר הכי רומנטי שאמרו לי אי פעם.