נקודת מוצא

אומרים שהסקרנות הרגה את החתול. כרגע היא הרגה אותי. אני כותבת ממש ברגע זה מפני שאין צורך לקחת מרחק אסתטי מחוויה כזו, אלא להעלות אותה על הכתב בו ברגע, למען יראו וייראו. למען אותם אנשים שאכן מכלים את זמנם הפנוי על לקרוא פה אני חייבת למסור עדות. מכירים את הקטעים האלה שאתם באמצע הלילה, לבד בדירה, כותבים עבודה או וואט אבר, ופתאום שומעים רעשים מחשידים מכיוון הכניסה? אז תארו לכם שאתם מחליטים לקום וללכת על קצות האצבעות אל האזור ממנו בוקעים הקולות, כשבדמיונכם מטפסים אלה על אלה מיני רוצחים שודדים אנסים טרוריסטים והנשיא לשעבר, ובו זמנית אתם מנסים להזכיר לעצמכם כי תמיד מתגלה בסוף שהיה זה רעש המקרר או איזו סתימה בשירותים או מקסימום שכן שיכור שטעה בדלת וניסה ללא הצלחה להחדיר את מפתחו הקלוקל את חור המנעול שלכם, והכל נגמר בכי טוב ובשלום אחרון תמיד, ואין מה לחשוש...ועכשיו תארו לעצמכם מצב שבו אתם מגלים כי עומד בדלת איזה ענק רעול פנים עם לום ביד ובלי מכנסיים ואתם-בלי טלפון, בלי מחבט בייסבול ובלי גז מדמיע לרפואה נתונים לחסדיה של בהמה זו, מאשימים את עצמכם על השאננות היתירה הנובעת מכך שבדרך כלל זה רק רעש תמים מהמקרר? אז זה מה שקרה לי, בערך, כמעט, בצורה מטפורית לחלוטין.

מעשה שהיה כך היה- בן זוגי הלך לעבודה ואני נשארתי בדירתו לכתוב עבודה נורא חשובה שאני צריכה להגיש ביום שני. לאחר שסיימתי לקרוא ולנתח את המאמר, ואת היצירה שעליה עליי לבסס טענה, אחר שעשיתי אינספור הפסקות סיגריה טיילתי עם הכלב ושתיתי כוס וודקה בקולה, ניגשתי אל המחשב להתחיל בהקלדה המייגעת של ארבעה עמודים בכתב דוד 12. להפתעתי הרבה, ושלא כדרכו של בן זוגי שומר הסוד וחוסך בחשמל המחשב היה דלוק. כשהזזתי את העכבר המסך נדלק והאי מייל של הגבר בחיי נחשף במערומיו. בלי לחשוב על זה בכלל, כמובן, פתחתי את הפייסבוק, כי הרי ידוע לכל סטודנט באשר הוא סטודנט, שכל עבודה מתחילה מהפייסבוק. וכאן התחילה העלילה העגומה של הערב הזה. הפייסבוק כדרכו נפתח על דף המשתמש של בן זוגי, ואל מול זוועה שכזו לא יכל יצר הטוב שלי להלחם ביצר הרע, והקלקתי מייד על תיבת ההודעות הנכנסות. כיוון שההודעות הנכנסות של בן זוגי אינן מספקות שום אקשן כהוא זה אלא מיידעות אותו על מסיבות כאלה ואחרות ברחבי הארץ, מאמצי להתאפק עלו בתוהו ונכנסתי לתיבת ההודעות שנשלחו. לאחר שדפדפתי אחורה עוד ועוד אך לא מצאתי דבר מעניין, גם אחרי שעברתי איזו הודעה ששלח לי כשרק התחלנו לצאת, ובעצם לא היתה כל סיבה להמשיך ברחרוח הזדוני והשפל הזה, המשכתי. לא יכולתי. וכך בא עלי עונשי ונתגלגלתי להודעה לאקסית שלו הנשכחת בתהום הנשייה. גם אז ניסו כוחות הטוב להצילני מבלי שהגיע לי, וההודעה לא נפתחה. אך אני בעוונותי, ניסיתי שוב. והיא ניאותה להיפתח.

בטח הייתם רוצים לדעת מה היה שם. או שלא. אולי אתם טובים ממני, חכמים ממני, ובסופו של דבר אין זה חשוב מה היה שם, כי מה שהיה היה הרבה לפניי, וכמו שאומרים הרוסים: זה היה מזמן ולא באמת (ברוסית זה נשמע יותר טוב, כמו רוב הדברים). אני לא יודעת למה חיפשתי את זה, ואני מרגישה אשמה, נסערת, מרוגשת, אני מרגישה את הדם שלי מתחכך בקירות של הנימים כשהוא זורם בי, ואת הפנים שלי מנסות להחזיר אליהן את הצבע, לכסות על החיוורון הזה שאין להסביר.

בן זוגי חזר הביתה. הוא מבשל במטבחון הקטן, והכלב בסלון, נח, והכל שקט, והוא יפה, בן זוגי, ונעים, ושלי, אך תמיד אני אהיה קצת לכודה במילים שכתב לאחרת.

אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אני לא יודעת אם אני מרגישה צורך להצטדק או שאדבוק בגרסה שלי- זה אנושי, או חתולי, כמעט כל אחד היה עושה את זה.

בסופו של דבר, כמו שאומרת חברתי המנוסה, מה שלא רואים לא כואב.

אבל אני מוסיפה-מה שלא כואב, לא כותב.

וחיוך קטן, זדוני.