שירת הסוואנה

לעתים פותח הצ'יף בטעות פולדר מזדמן במחשבו ונתקל בפגר עתיק, ששורבט מזמן ונשכח לאנחות. הדבר הבא אולי יהיה פעם חלק מסיפור קצר, ואולי יישלח לאבדון דיגיטלי בלחיצת delete אגבית. מכל מקום, יש בו כדי לאפשר הצצה לעולמו המעורער של אותו חיוור פנים, שמדי פעם מצליח להשתלט על תיפקודו המוטורי של הצ'יף. התנצלות רשמית מוגשת בזאת על היעדר התחלה, אמצע או סוף. הצ'יף מבטיח שמדובר בריפיון רגעי, ומחר ישתלט הוא שוב על העניינים כמו שצריך.  

אוויר

מנוחה נכונה: צריך להירגע, לפשוט רגליים, להתעלם ממחאת הכיסא הרעוע. אחר כך ניתן לנמנם, למרות חריכת הנאון באישונים, לכסות את הפרצוף בעלון מקצועי, להתמכר לחושך. נותר רק הרעש, הוא חושב. כל שינוי בשרידי הנשימה של מועלם הדועך ומיד תרועת אזעקה מהמכונה, כמו החצוצרה של ארמסטרונג ב"פורגי אנד בס", ליבינג איז איזי, בטח, עשרים שעות על הרגליים, תורנות דפוקה, חולים ארורים, עולם מחורבן, תמותו תמותו -

"דוקטור כץ."

אבל לא בתורנות שלי.

"דוקטור כץ."

היחידה לטיפול-נמרץ מתממשת סביבו בעצלתיים. הוא מרפרף ספירת מלאי אוטומטית: שמונה מיטות, יש. שישה חולים, בהחלט. עמל אלקטרוני רוחש בצגים צבעוניים ומלמד כי בינתיים קשה אך יציב, תודה, החמצן נדחס והעירוי זורם והשבח לאל ולמאתיים ועשרים וולט.

הקול מתעקש. "התקשרו מכירורגית אלף, דוקטור כץ. החולה שם עושה סטורציה שמונים ושלוש עם חמצן מאה אחוז."

שמיים, בקשו רחמים עלי. האחות נירה שרמן. חוכך סנטר זיפני, הוא מנסה לחש בדוק ומנוסה משנות הילדות ברחביה: מלח מים מלח מים מלח מים. שרמן מסרבת להתפוגג וניצבת מולו קצרת רוח, שערה המאפיר אסוף בפקעת על עורפה וכולה מופת יעילות ירקרק מדים. כץ נעשה מודע עד כאב לטעם האפר הרטוב שבפיו. גם העיניים, הוא מהרהר. לו רק לא היו צורבות כל כך. 

"יש לו שם?" הוא יורה. 

(זה טוב. סמכותי. דעי את מקומך, מפלצת זקנה)

"למי?"

(מפלצת אחותך. אלף מתמחים כמוך כבר לעסתי וירקתי)

"לאדון כירורגית אלף. איך קוראים לו?"

"אוביזוב."

"בסדר. אוביזוב. ומה פירוש 'עושה', הוא לא עושה כלום. זו לא המטרה שלו בחיים, להיחנק".

שרמן מושכת בכתפיה ופונה אל תחנת האחיות. "מסיקה כבר שם," היא מציינת לפרוטוקול בלתי נראה, "והוא אמר שתמהר כי הולכת להיות אינטובציה גועלית".

"קומה ארבע," רוהטת המעלית. "כירורגית אלף, כירורגית בית". בשם קפטן מלנומה והצוות אנו מאחלים לכם גסיסה מהירה, ותודה שטסתם הפטיטיס איירליינס. כץ עוצם עיניים ומקשיב לפעימה המתגברת ברקותיו. רופא מרדים רצית להיות, מה. כמה טוב לו, לכירורג - אתה בא, חותך, זורק, אומר למתמחה לסגור ואז שם פעמיך הביתה, אפוף תהילה, מותיר מאחוריך כמה פלבאים ושוליות ממקצוע ההרדמה, שינסו להסתדר עם כל הזוועות הדולפות שהוד רוממותו השאיר בפנים. כמו למשל במקרה שלך, מר אוביזוב מכירורגית אלף. פריטוניטיס, נעים מאוד. אתה תמות כמובן, זו מין תופעת לוואי מינורית שכזאת. תשאל את מועלם, הוא כבר יסביר לך את כל הפרוצדורה: ראשונות קורסות הריאות, אחר כך הכליות, הכבד, בסוף גם הלב נמאס לו לשחק חלוץ בודד בלי קישור אחורי, שניים-שלושה ימים וזה נגמר. אל תצפה לאיזו המולה מיומנת שתחזיר אותך בזבנג של מאתיים ג'אול, זה מתרחש רק בטלוויזיה. אצלנו  פשוט קוראים למוניר והוא בא, מעמיס, מגלגל את עגלת הנירוסטה ומאפסן אותך במקרר, שזה, בינינו, תענוג אמיתי בלחות האיומה הזו של חודש אוגוסט.

דלת אפורה נכנעת לכרטיס פלסטיק ונפתחת בשקשוק קפיצים. מחלקה כירורגית אלף נמתחת לאורך מסדרון חשוך וריק, למעט מטפל פיליפיני צנום שמנסה לנמנם בישיבה. ראשו שמוט בזווית מוזרה על מסעד הספסל וכץ כובש דחף לנעוץ שתי אצבעות בצוואר הכחוש ולחפש סימני דופק, אם צריך אז צריך, אבל הפיליפיני נעור לפתע, מזנק על רגליו בחיוך מתנצל, וכץ מסמיק וממהר להסתלק. מישהו גונח בחדר מספר שלוש ומסיים בקרשנדו של שיעול חורקני. נורה אדומה נדלקת בתחנת האחיות ומהבהבת באלם, אחות-אחות-אחות, מעוררת מחרגונה דמות קטנה בלבן, שנאנחת במיאוס ונרכנת אל הדלפק.

"חדר שש, דוקטור." אצבעה מסיטה מתג קטן והנורה משתתקת. 

שתיחנקי, פלורנס נייטינגל מהגהינום, מאחל לה כץ בדממה ופוסע אל החדר הגדול. שלט משורבט בכתב יד מצהיר: "טיפול מוגבר". ניחוח מוכר שורר בכל ושוב עולה בו אותה תחושת קבס.

"תסתכל כאן, כץ."

דוקטור דוד מסיקה עמל על משהו בפינה, נעזר בשתי אחיות. כמו לורל והארדי הן נראות, חושב כץ, אבל לורל חמודה מאוד. שלושתם מבוהלים מכדי לעסוק בזוטות סביבתיות. הסיבה למצוקתם ממלאת את המיטה הסמוכה לחלון. מדובר בהתגשמות ביעותי הלילה של כל מרדים: מר אוביזוב מציג לראווה מאה וארבעים קילוגרם, לשון כבדה ובשרנית, שתי פימות ואף לא צוואר אחד לרפואה. מובי דיק ממש, חושב כץ, לוויתן היפוקסי שטעה בניווט ועכשיו שרוע מחרחר על החוף, בעיניו המתהפכות רק לובן, ואתה, לך תמצא את קנה הנשימה שלו בין כל הקפלים לפני שיהיה מאוחר מדי, שאם לא כן יגיע פרופסור כספי, מנהל המחלקה, ובאמצע ישיבת הבוקר יקרא בנימה תיאטרלית "שימו לב רבותי!" ויניף לראווה תיק רפואי, שהאותיות EX תימרחנה עליו באדום מאשים, ואו אז יסקור בלעג את ביצועיו המחפירים של אחד המתקרא דוקטור כץ, שראוי לו להגיש בקשת קבלה מסודרת לגילדת הסנדלרים, ובעצם, ואם תשאלו לדעתו של הפרופסור, ספק רב אם אפילו לשם יתקבל.  

אבל אין זמן לכל זה עכשיו. מסיקה, למשל, מכרכר סביב המיטה ומקונן. "כלום אני לא מצליח לראות אצלו, כלום. הכל חסום. לא מבין איך הוא בכלל נשם אי פעם." אגלי זיעה נקווים מעל שפתו העליונה בעודו בוהה במוניטור. ספרות ירוקות צונחות בעגמימות ומדווחות על רוויון חמצן מדרדר: שבעים ותשע. ושבע. ושש. מובי דיק הולך והופך ללווייתן כחול.  

"תן לי," אומר כץ. "מהר. מה הוא קיבל כבר?"

מסיקה מגיש בחמיצות את הלרינגוסקופ וממלמל דיווח לקוני. הארדי דוחפת כרית מתחת לצוואר העבה ועכשיו נראה אוביזוב כמי שמרחרח בעדינות את אוויר החדר, אלמלא גילגול העיניים. כץ נעמד למראשותיו, משחזר לעצמו במהירות פרוטוקול נשכח וזהו,  על החיים ועל המוות, הוא ממהר להחדיר את להב המכשיר לימין הפה, מסלק שמאלה את הלשון התפוחה, ממשיך להעמיק ביד יציבה ואז מפעיל לחץ עדין, מטה את בסיס הידית ומציץ בעינית המוארת, קדימה, אל תעשה לי את זה, גולם שמן -

אאוריקה. גל חמים של תחושת רווחה מציף את החזה.

"לזה קוראים לרינקס", הוא מפטיר.  "לזה מיתרי קול. ולזה…"

צינור סיליקון דק מושחל בתנועה רציפה. הוא דוחס אוויר לבלון הזעיר.

"…קנה נשימה. עם החיבור והפרמטרים אני מניח שתסתדר כבר. לא הייתי מגזים במינון של הדורמיקום במקרה שלו, אתה יודע."

מסיקה נראה כמי שבוצע בו וידוא הריגה. עווית התבוסה שלו, מחליט כץ, שווה אפילו שתי תורנויות. הוא פושט בליאות את כפפות הלטקס, משליך את הצרור המכודר אל מיכל האשפה ומחטיא בחצי מטר.

האחות הארדי סוחטת את מפוח ההנשמה. "סטורציה תשעים ושלוש," היא אומרת ללא צורך. הכיחלון פג במהירות מפני האבטיח של אוביזוב. הדופק מתייצב. כץ מניח לעמיתו הסמוק לחבוט במתגי מכונת ההנשמה ויוצא אל חדר הצוות. הביסקוויטים בצלחת הסדוקה נראים עבשים, אבל האדרנלין שנעלם מותיר חור ענק בבטן. הוא דוחס שניים לפיו ומחפש את צנצנת הקפה.

"עזוב," אומרת לורל מעבר לכתפו, "אני אכין. הרווחת את זה ביושר."

נכון בהחלט, הוא מתאפק שלא למלמל. תג פלסטי משתלשל מדש חולצתה, מסגיר שם ותמונה מטושטשת. לא יפה במיוחד, הוא מחליט, אבל משהו נעים מחלחל בו כשהיא חולפת לידו.

"תודה," הוא אומר.  "את האדם הראשון שממש מחייך אלי היום."

היא מחייכת שוב. "אין ארוחות חינם. הבנים של אוביזוב מחכים בחוץ ולא כדאי שמסיקה ידבר איתם. בפעם האחרונה הוא כמעט חטף מכות."

"בתנאי אחד."

גבותיה מתרוממות. "נו?"

"תבואי גם. מפחד לבד."

החיוך שלה הופך לצחוק מתגלגל. "בסדר גמור. אתה רק תדאג לאדון חוטה."

"חוטה?" שרמן והיחידה לטיפול נמרץ נראים לפתע כעיר מקלט.

"עוד מעט תבין."

במרכז המחלקה שוכן חדר האוכל, שכעת נראה צר מלהכיל את שושלת אוביזוב לדורותיה. גברים קודרים ובלתי מגולחים מסבים לשולחנות הריקים, מתלחשים בשפה בלתי מוכרת. דבוקת נשים גדולות ועייפות למראה מתגודדת סביב מיחם התה. כץ מדלג מעל סלים עמוסים להתפקע בסירי נירוסטה ונתקל בענק מיוזע שחופן ספר תהילים. המקרר לא נפל רחוק מהעץ, הוא חושב באימה, חוטה אוביזוב נראה כמו אתגר למטפסי הרים. ההר שולח מבט חד באחיו ואלה משתתקים מיד, בוחנים במבוכה ניכרת את קצות נעליהם.

"מה עשיתם לאבא," הוא ספק שואל ספק נוהם לעבר כץ. "זה רופא מקודם לא טוב, הוא לא לבוא יותר הנה."

"אבא שלך סובל מכשל נשימתי."

(אל תגמגם עכשיו, הדבר הזה ישבור לך את המיפרקת עם האצבע הקטנה)

"מה עשיתם לאבא," חוזר חוטה בעיניים מצומצמות, כתפיו מוטות קדימה. אחת מהנשים מפצירה בו במהירות, מתייפחת באותה שפה מוזרה.

"אנחנו עוזרים לו לנשום עם מכונה מיוחדת ועושים כל מה שאפשר," אומר כץ. קלישאה נבובה, הוא יודע. אוביזוב יתפגר במהרה אם לא יועבר בדחיפות לטיפול נמרץ. הסיכוי לכך קטן אפילו מסיכוייו של חוטה להתקבל ללהקת בת שבע. 

"אני רוצה אתה קורא לפרופסור."

"הוא ממילא יהיה כאן בעוד שלוש שעות. כדאי שתלכו הביתה, אנחנו נודיע לכם על כל שינוי".

"בלאט. אנחנו לא ללכת שום מקום." חוטה מנחית אגרוף מהדהד על הקיר ומוצא עצמו מוקף בארבע דמויות תכולות מדים. פלורנס שבתחנת האחיות, מסיק כץ, ראתה את הנולד והתקשרה לקצין הביטחון. הבכור לבית אוביזוב מחליף כמה משפטים בשפת אמו עם מאבטח בהיר שיער, ואחר כך  מתנשף בכבדות ומתיישב.

"בוא," אומרת לורל לכץ. "כל עוד אפשר."