שירת הסוואנה

פסע הצ'יף כמנהגו מימים ימימה אל מאורת החומוס של אבו-אדהם, אך הפעם נעצר כהלום רעם: על שמשת המסעדה, בפורמט נאה ומוגדל, הדביקו הבעלים הגאים את יצירתו הלירית! סומק עז כיסה את פני הצ'יף, שהרי זו הפעם הראשונה שהגיגיו, אם ניתן להשתמש במילים גבוהות, רואים אור - ועוד באכסניה מיתולוגית רבת הוד, שמסאים רבים משחרים לפתחה השכם וערב!

אלא שאז נפנה הצ'יף להאזין ברוב קשב לשיחת העומדים לצידו. מדובר, יש לזכור, בציבור מר נפש, הממתין למקום פנוי במקדש החומוס ומעביר את זמנו בהזלת ריר ו/או נעיצת מבטי שנאה בסועדים, המנגבים מנתם באורך רוח וסבלנות מרובה (ועוד ייכתב פוסט בנושא תהליך המטמורפוזה המופלא העובר על אותו ממתין, מיד לאחר התיישבו בארץ המובטחת). אסכולה א' בקרב ציבור הקוראים המזדמנים גרסה בקול, כי כותב השיר סבל כפי הנראה מילדות עשוקה, והוריו הירבו להשתמש בגולגלתו כמעצור דלתות או מפצח אגוזים; ואילו אסכולה ב' טענה בתוקף, כי מדובר בסוציופת קליני המצוי בחופשה מאישפוזו הכפוי, שמן הראוי לחדשו בהקדם. שמח הצ'יף מאוד, לא אמר דבר, ולאחר שדרס זוג תאומי גנג'ה בדרך לשולחן צדדי - חגג את האירוע ההיסטורי בדיאט קוקה קולה למון.