שירת הסוואנה

בדוכן של הקיבוץ המאוחד עומד אדם מבוגר ולוגם בירה. שיער לבן, מסורק בשיטת הלוואה וחיסכון. זקנקן.

את שומעת, הוא אומר למוכרת בגיל העמידה שניצבת לידו, חמש שנים הוא לא שילם שכר סופרים. חמש שנים!

מה אתה אומר, היא מהמהמת.

כן! ואת יודעת איך אני קורא לאדם כזה?

איך?

גנב ספרים, הוא אומר נחרצות.

אני מושיט לו ספר לחתימה. כל השירים ושירים חדשים, כרך א'. שואל: תגיד, זה עם המורה למתמטיקה?

בטח, הוא אומר.

והשמן והרזה? עם הפרח על החזה?

גם. אתה רוצה הקדשה?

בוודאי.

הוא שולף עט נובע מכיס החולצה. ציפורן מוזהבת. דיו שחור. הכתב שלו יפה וברור. כתיבה תמה, קראו לזה פעם.

איך קוראים לך, הוא שואל.

אני אומר.

ושם משפחה?

גם.

בבקשה, הוא מושיט את הספר. ותשאיר את העמוד פתוח, שהדיו יתייבש.

אחר כך, על הכיסא מול דוכן הקפה, אני קורא:

"ל - ,

מאדם שמכה גנבי ספרים בכיכר.

בידידות אמת,

נתן זך".

ומיד מדלג לשיר שמחזיר אותי ישר למבחן הבגרות בתיכון:

מֵתָה אִשְתּוֹ שֶל הַמּוֹרֶה לְמָתֶמָטִיקָה שֶלִּי.

אֲבוֹי לְאִשְתּוֹ שֶל הַמּוֹרֶה לְמָתֶמָטִיקָה שֶלִּי.

אֲבוֹי לַמּוֹרֶה לְמָתֶמָטִיקָה שֶלִּי עַצְמוֹ.

מֵתָה אִשְתּוֹ שֶל הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֶמָטִיקָה.

אֲבוֹי לְאִשְתּוֹ שֶל הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֶמָטִיקָה.

אֲבוֹי לַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֶמָטִיקָה עַצְמוֹ.

מֵתָה אִשְתּוֹ

שֶל הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֶמָטִיקָה

אֲבוֹי לְאִשְתּוֹ

שֶל הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֶמָטִיקָה

אֲבוֹי לַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֶמָטִיקָה

עַצְמוֹ.

ובאיחור של שלושים שנה צריך להתנצל בפני שבתאי גוידו, המורה למתמטיקה, שנאלץ לשמוע אותנו חוזרים על השיר הזה בקולי קולות דווקא לידו.