אקספוזיציה
מצב הדברים לוט בערפל, נאלץ הצ'יף להודות, ואחריתו מי ישורנה. ביצועי קבוצתו האהובה, מסתבר, אינם נותנים לו מנוח, וטורדים את התנהלותו היומית על כל מישוריה. ישיבות עבודה רבות משתתפים - המחייבות, מטבע הדברים, הפגנת פאסון למשעי וכובד ראש ראוי - הופכות לאתגר של ממש: מתמחים למיניהם מתעקשים להכביר מילים מול מצגות משמימות, עובדים מציקים בבקשות מאוסות - אך תודעתו של טומבי החולמני מעדיפה להתמקד בגילי ורמוט דווקא, שבפעם האלף מעביר פס מדוד לביבראס הנמרץ בדרך לשלוש אפס מול שניצלונים בירוק, וכפי ששרו פעם אולטרוֹוקס - אווווווווווו, ויינננהה! בהמשך היום נמלא מסך המחשב בתועפות דואר אלקטרוני בנושאים דוחקים, אך הצ'יף מעלה שוב ושוב את הסרטון מהדרבי האחרון, שבו מנתר דגלאס הנפלא מעל כל ההגנה הצהובה, ובנגיחה אלגנטית משליך באחת הס ביציעי הסיטרא אחרא. גם בשבתו ספון בדד במשרד לא מוצא טומבי מזור לנפשו: להיפך, מעת לעת נאלץ הוא להתנצל בפני מזכירה מבועתת, שלקתה בדום-לב פתאומי עקב השאגה "יאללה, הפועל תל-אביב יאללה, כולם ידיים למעלה, עכשיו לקפוץ כמו חולים - "
חמור מאוד, העריך טומבי לעת ערב. בקצב הזה עוד יארגנו לי אשפוז כפוי באדיבות ועד העובדים.
חשב יהב"ה, אחיו הצעיר, חשב וחשב, ואז אמר: יש לי רעיון מצוין בשבילך.
נו?
בוא וניסע לסח'נין!
מתי המשחק?
בעוד שעתיים.
יאללה, בוא.
כולם ידיים למעלה
אינטרמצו
אצא לי סח'נינה
ג'י פי אס קטן אקנה לי
הג'י פי אס
- חישוב מסלול מחדש -
הוא יתברבר
עד אור הבוקר!
סקרצו
"שנו רבותינו: יאה ונאה היא סח'נין, עיר ואם בישראל. בתי מידות בתיה, רחבים וסואנים נתיביה, מסבירי פנים תושביה ואף אזור תעשיה לה, סואן ועמלן כהלכתו. ולא הסתפקו פרנסיה בזאת אלא שפנו לאחיהם האמידים אשר בקטאר, ולא נתקררה דעתם עד שהעמידו להם אלה אצטדיון כדורגל לתפארה שאותו קראו על שם בירתם המעטירה - או כך לפחות על-פי השמועה, שכן מצאו עצמם המסאים מקיפים את סח'נין ד' פעמים ואצטדיון אין, עד שנעשתה השעה דוחקת ועלה בלבם החשש, שמא יפסידו את שריקת הפתיחה ואז אנה הם באים." (מסכת שערים, דף פ"ג)
אכן צרה, אך אז נדלקה נורת ליבון מטפורית מעל ראש הצ'יף. מה הבעיה, אמר לאחיו, זה בדיוק כמו בלומפילד שם ביפו! זהה את נהר האדם הזורם למשחק, הצטרף אליו חיש, ומיד מובטח לך ניווט מדויק אל היעד. וחוץ מזה, את עמודי התאורה - שבוודאי מבהיקים למרחוק, כמנהגם בכל אצטדיון - קשה יהיה לפספס.
החנו המסאים, אפוא, את רכבם, נפרדו ממנו בחשש-מה ונבלעו חיש בין מאות סח'נינאים, הפוסעים נחושים במורד הרחוב. צא וראה, סח טומבי לאחיו, עד כמה מצטיינים אוהדים אלה בלבושם האחיד - נתונים כולם בגלבייה צחה כשלג, כפכפים חגיגיים לרגליהם כראוי למעמד, זקנם עשוי בקפידה ומבטם עז! אכן כך, הסכים עמו יהב"ה, ובחלוף מספר דקות מצאו עצמם המסאים, בצוותא עם כל הקהל הנכבד, באים בשערי מבנה רם ונישא בעל צריח זוהר באור ירקרק, המשמש כפי הנראה כמבואה לאצטדיון עצמו. או-אז נוכחו לדעת, כי מנהגים ייחודיים להם לסח'נינאים החביבים בהיכנסם להיכל כדורגל: כך, למשל, נתבקשו טומבי ואחיו לחלוץ נעליהם, ואח"כ הובלו למעין טרקלין גדול, שם זכו להסתופף ברוב עם בישיבה משוכלת רגליים על שטיח רך, בעודם מאזינים ברוב קשב להרצאה מלומדת שנשא ראש האוהדים בערבית צחה. שפה זו, למרבה הצער, אינה שגורה בפיהם, ואי-לכך לא נותר למסאים להצטרף בהנהוני הסכמה לרטינות שהשמיע הקהל, כל אימת שנשא הדובר דברים המתייחסים ל"מיסתאותנין" (מכביסטים, יש להניח) ו"מוחאבראת" (שופטי קו, שיער יהב"ה). קליימקס מסעיר נרשם כשהתייחס הנואם, כפי הנראה, למגרשה הביתי של הקבוצה המארחת ("אל-חרם-אל-קודסי-א-שאריף"), שכן אז הריע הקהל אללהו אכבר, שח אפיים ארצה ושקע במלמול חדגוני במקצת.
ברם, בחלוף כרבע שעה קצרה רוחו של הצ'יף. מתי נכנסים כבר לטריבונה, שאל את שכנו לשטיח. שוּ טריבונה, התעניין ההוא בנימוס, ולאחר הסבר קצר החוויר כסיד, משך את המסאים בידיהם אל עבר הפתח, החווה בכיוון כללי צפונה ונעלם. לאחר עשר דקות ריצה קלה הגיעו האחים למחוז חפצם, כשהתוצאה אחת-אחת (לנו: דגלאס. לצרינו: חליילה), ואו-אז הגיעה הדקה התשעים! אללהו אכבר, בהחלט, אבל שכטר יותר.
עכשיו לקפוץ כמו חולים
המלצות
מצחיקים אותי מאוד:
הוא
והיא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: