שירת הסוואנה

הצ'יף, מה לעשות, אינו נמנה על הפרימאטים המזיעים. שעת ריצה על גדות הירקון, שיטוט בשוק הכרמל בצהרי יום אוגוסט, רביצה בסאונה פינית, בהייה בשמעון גרשון הענוג משתטח על הבבא באבוהא, אפילו האזנה מקרית לאביתר בנאי או שלמה ארצי חו"ח - כל אלה אינם מזיזים כהוא זה לבלוטותיו המעודנות של טומבי, הנותר יבש ורענן כחלוץ הפועל תל-אביב בסיום עוד משחק שגרתי. ברם, אתמול הבין הצ'יף לראשונה את פירוש המושג זיעה קרה, ומעשה שהיה כך היה:

ישב לו טומבי במחיצת שניים מבני שבטו במקדש החומוס ע"ש אבו-אדהם, והתענג כהרגלו על מנת מחלוטה מהבילה. מן הראוי לציין, כי משימה מעין זו דורשת ריכוז רב מהמסאי הממוצע, הנדרש לסיים את המנה בעודה באיבה, וכל עוד נשמרת בה חמימות נעימה; יען כי בהתקררה, יפה היא לאיטום גגות או איחוי סדק בבלוק מנוע. מכיוון שכך מקפיד הצ'יף ללעלע לקרבו את התקרובת במהירות שיא ורק אז לשאת עיניו אל המפורסנגת החביבה ולבקש REFILL - פונקציה נאה הנהוגה במקדש הנ"ל, שמן הראוי כי ינקטו בה מוסדות הסעדה עממיים נוספים כגון מול-ים, רפאל, קורדליה וכו'.

ביקש הצ'יף, אפוא, לאותת לאותה בריה יפהפיה, אך ידו המתרוממת קפאה במקומה למראה פניהם של שני חבריו. אלה החווירו כאוהד בני-סכנין הלכוד בקניון מלחה ומבטם ננעץ במשהו שהתרחש, כפי הנראה, מאחורי גבו. הסתובב טומבי אט אט לאחור, ולסתותיו הטוחנות במרץ קפאו אף הן: במרכז המקדש עמד חיוור פנים מוזר למראה, לבוש טרנינג מוזר עוד יותר, נושא תיק ענק על צידו, חיוור ומזיע, ועיניו מתרוצצות אנה ואנה בחיפוש אחר שבעים ושתיים בתולות ואחד שיח' יאסין. מגולח למשעי היה אותו יצור, אך בפניו ניכר רישומו של זקן עבות, שלפני כשעתיים עדיין עיטר את פרצופו עז-א-דין-אל-קסאם סטייל. ברור היה שהנ"ל פוסח על הסעיפים: האם להנעים באללהו אכבר מנומס ולהתפוצץ לאלתר בעמדתו הנוכחית, או שמא להיצמד דווקא לדלפק הכנת המנות, למען יגבר האימפקט בקרב הכופרים הציונים (ואל נא ייקל הדבר בעיני הקורא, יען כי פיצוץ סיר גרגירי חומוס אבו-אדהם בחדר צפוף שקול לשיגור פגז פלאשט אל מחנה בלאטה, והמבין יבין).

הס הושלך במקדש החומוס. מכל עבר נראו חוורי פנים אחוזי אימה, קרעי פיתה נושרים מידיהם והם נפרדים בליבם מיקיריהם, מכריהם ופקיד שומתם. לגם הצ'יף מעט דיאט קולה והתקין עצמו לפגישה עם מוזונגו הגדול ולאופציות משמחות אחרות, כגון סעודת לוויתן ושור הבר במחיצת סטנלי מתיוס האגדי, או העלאת זכרונות מטורניר קדם גביע העולם בסיאול 1973, בצוותא עם הבלם האמיץ שייע שווגר; אך לפתע נזכר בכמה מטלות, שלביצוען נדרשת עדיין נוכחותו הגשמית. הרי, הרהר הוא בצער - 

באלה הידיים עוד לא שרפתי כפר

(או סתם בקתת בושמנים, באמצע המדבר)

עוד לא ציירתי פרח, עוד לא גיליתי איך

לדיר נכנס צ'וקודי, אחרי שאני הולך!

עוד לא בישלתי טוטסי, עוד לא הקמתי עיר

עדיין לא סללתי חוצה אפריקה מהיר

עוד לא הכל עשיתי ממש במו ידיי

בדמקה את מוגבה עוד לא ניצחתי די.

עוד לא גמרתי דוּם 3, עוד לא חיברתי פוסט

את בוטולזי לא הטבעתי בתוך חבית קומפוסט

אני עוד לא כתבתי את זכרונותיי

עוד לא בניתי לי את אסלת חלומותי!

אה-הההההההה-היייי, עוד לא -

בשלב זה התנער הצ'יף והבין, כי סלסולי לדינו ענוגים בירושלמית לא יועילו כאן. אי לכך קם הוא ממקומו ופסע לקראת הקדם-שהיד, בעוד שאר החומוסאים תוחבים אצבעות באזניהם וצוללים מתחת לשולחנות.

אמנדלה וצהרא טבא לך ידידי, בירך טומבי.

נעץ בו מחוטט הפנים מבט זועף ולא אמר דבר.

מזג אוויר נאה, האין זאת? ניסה הצ'יף גישה אחרת, בעודו מחשב זוויות תקיפה ומשחזר לעצמו את עיקרי אמנות הלחימה המסאית, הגורסת שימוש באמצעים זמינים (משוואשה?).

נהם החשוד משהו לא ברור ונסוג לאחור.

שמא יאמר מר, התעניין הצ'יף, מה יש לו בציקלונו הענק?

אין ספק, את המתח שבאוויר רווי אדי השום ניתן היה לחתוך בסכין.

ולפתע זה קרה. הבעת עלבון עמוק פשטה על פרצופו של הטלנט, שנהם בנימה גרונית: למה ביז'ו, חושב אני מחבל?

סלע ענק ירד באותה שניה מליבו של הצ'יף. מכל פינות המקדש עלו אנחות רווחה, חריקות גרירת כיסאות, וגם קולות לעיסה וגריסה מחודשים. התיישב הצ'יף במקומו ברעד קל, הודה במנוד ראש מלכותי לכל מברכיו הבלתי מוכרים וניסה להתעלם ממבטו האפל של אותו איקסשווילי, שמיהר להתיישב על מנת חומוס גרגרים עם ביצה ובעיקר לשדר גרוזינית קולחת בפלאפונו, כנראה לצורך הזעקת גוצ'ה ציציאשווילי ושאר מתאבקי אשדוד שיחזירו את הכבוד האבוד. סקר הצ'יף במהירות את המצב, כולל שיקולי עלות-תועלת וחישוב מקדם אורתופדי, ויתר בצער על תוספת מחלוטה ונמלט. הו אבו-אדהם, יחזק מוזונגו את ידיך הכותשות שום לתפארת! שמא תשים לנו מאבטח?