משסיים לצפות בתמונות טקס הפרידה המרגש משליט עיראק לשעבר, שקע הצ'יף בשרעפים. לאחר כשתי דקות התעשת והרים טם-טם דחוף לנמסיסו מנוער. אתה מוזמן לערב משחקי חברה מתחת לבאובב, בישר לבוטולזי.
שונא לשחק אמת או חובה עם מסאים, אותת חזרה הבושמני החשדן, שום דבר טוב עדיין לא יצא לי מלנשק קרוקודילים. ואני בכלל לא מדבר על השבע דקות גן עדן בתל הטרמיטים.
לא-לא, הרגיע הצ'יף. הפעם משחקים במשהו חדש, עניבה בהגנבה.
אני לא מכיר שום דבר כזה, אמר בוטולזי.
פלצור בקיצור? ניסה הצ'יף.
מצטער, התעקש בוטולזי. כלום.
אז אולי שמעת על הגירסה היוונית, אמר טומבי, לאסו עם יאסו.
לא מצלצל מוכר, סח עמיתו.
פעם גם קראנו לזה זבל על חבל, נזכר הצ'יף בערגה.
התעצבן מעט בוטולזי ונהם: פשוט תגיד איך משחקים.
זה קל מאוד, הסביר הצ'יף. בהתחלה קושרים לך את הידיים מאחורי הגב -
סטופ! אמר בוטולזי. כבר לא מוצא חן בעיני. שוב פעם הקטע הדבילי של הוצאת תפוחים מגיגית מים עם הפה?
משהו כזה, אמר טומבי, רק שהפעם יש הקדמה קצרה. אתה פוסע קוממיות למרכז ההתרחשות תוך החלפת חידודים עוקצניים עם שני מלווים.
מי אלה? שאל בוטולזי.
לא ברור, אמר הצ'יף. הפרצופים שלהם מכוסים בברדסים שחורים והם כל הזמן נתקלים זה בזה ומקללים.
נו אז תגיד ישר צ'וקודי ומוגאבה, רטן בוטולזי. זה מה שהם עושים בדרך-כלל.
אכן, נאלץ הצ'יף להסכים. בהמשך שמים לך שק על הראש, ואחר-כך אתה מתבקש לעלות על במה גבוהה ולעמוד על רגל אחת בשיווי-משקל מושלם.
נשמע לי קצת מסוכן, פקפק בוטולזי. אני עלול ליפול חלילה.
הסר כל דאגה מליבך, הבטיחו הצ'יף נאמנה. זו בדיוק הסיבה לכך שמחובר אליך חבל אבטחה.
א-הא, אמר בוטולזי בטון בלתי-משוכנע בעליל, נניח. ומה הלאה?
או, אמר טומבי. אני סופר עד שלוש, צ'וקודי מושך בידית חלודה, וזהו. מוגאבה בינתיים מצלם עם סלולרי וצועק אללהו אכבר.
ואני מה? התעניין בוטולזי.
תלוי, אמר הצ'יף במסתוריות.
במה? התבלבל הבושמני.
בוא ונראה, הרהר טומבי בקול. כמה אתה שוקל?
מאה וחמישים קילו, אמר בוטולזי בגאווה בלתי-מוסתרת.
זה די גבולי, אמר הצ'יף, אבל אני חושב שהאבטחה תחזיק מעמד.
עדיין לא הבנתי איך מנצחים במשחק המפגר הזה, קימט בוטולזי מצחו.
זה בכלל לא חשוב, הצהיר הצ'יף. העיקר ההשתתפות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: