שירת הסוואנה

טיפוסים בלתי-רכושניים הם המסאים, אם אין הדברים נוגעים לדיר הכבשים. עם יקיצתו הטבעית (ובתום סעודת צהריים קלה) יחוש המסאי הטיפוסי לדירו, יספור מקנהו בקפידה ורק אז ישוב לעמל יומו על אמריקן קומפורטו, לא לפני שייפרד מכבשתו המבכירה בקריצה רבת-משמעות. נקל לשער, אפוא, את חרון אפו של הצ'יף למראה פירצה בגדר המכלאה. ספירה זריזה אישרה, כי אכן שוד ושבר: שתי כבשים חטובות אבדו ואינן, משל בלע אותן החינאווי.

מיהר הצ'יף להזעיק את מובוטו ססה-סקו. כישוריו של מובוטו כגשש-על נודעו לתהילה בכל רחבי הסרנגטי, מאז שהצליח לאתר את קובי אלכסנדר המחופש לבל-בוי בקלאב-אין קינשאסה. רכן מובוטו אל העקבות, הרטיט נחיריו ברוח הקלה, הצמיד אוזנו לקרקע ולבסוף אמר:

צבע אזניים: כחול

צבע האף: ערמוני

הגובה מאה ועשרים סנטימטר

משקל מאה ושמונים קילוגרם –

נו אלא מה, אמר הצ'יף. ידעתי שזה הוא.

אכן, אישר רעו, וזימרר לעצמו: ארבע תשע שש שלוש חמש אחד.

המליץ הצ'יף למובוטו להמעיט בהאזנה לתקליטי להקת הנח"ל, ושאל האם בטוח הוא בזיהוי העבריין.

הכל מוביל למסקנה נחרצת, אמר מובוטו והצביע על הראיות. עקבות כף-רגל במידה 49, ענן עמבה ארומטי, תעודת חבר מקומטת של מועדון "השחקן ה-12" -

בסדר, נהם טומבי. אחר-כך טען מוסקט חלוד באבק שריפה, חצי קילו מסמרים, ברד עופרת וגרגירי מלח. שקיעת החמה מצאה את הצ'יף שרוע על ענף בצמרת הבאובב, מכוון עין מזוינת מאוד אל הדיר שמתחתיו. סמוך לחצות נשמעו רחשים חשודים, ומספר דמויות עגלגלות ניצפו פוסעות על בהונותיהן לכיוון קודש הקודשים הצמרירי.

שמעון גרשון! צעק הצ'יף והמתין למענה מוסכם.  

נעצרו הדמויות באחת. הראשונה שבהן הרהרה מעט ואמרה: המממממממ, נשמה?

טעות, חייך הצ'יף מרה, וסחט את ההדק לקול נפץ אדיר.

בן זונה!! צווחה הדמות, קפצה כנשוכת נחש ונעלמה באפילת הסבך.

בדיוק, אישר הצ'יף והלך לישון, לאחר ששלח עוד מטח עופרת בכיוון היללות המתרחקות.

למחרת כינס הצ'יף את מועצת הסוואנה. לאחר חילופי ברכות הדדיות התיישבו נכבדי הסרנגטי בצל הבאובב - כולם למעט בוטולזי, שהגיע מתנשף בצליעה קלה והתעקש לעמוד.

למה אתה לא יושב, שאל הצ'יף בעניין.

מכה קטנה מאחור, מלמל בוטולזי תוך לעיסת אופטלגין. כנראה התיישבתי על איזה דורבן. או שמא ארמדילו. לא חשוב.

וליטף מבלי משים את ישבנו.

אכן לא נעים, השתתף הצ'יף בצערו. בכל אופן, התכנסנו כאן כדי לאשר את חוק זכות הקניין והטוּד.

מה זה בדיוק, שאל נציג הזולו.

הסביר הצ'יף שהחוק האמור מאפשר לאדם מן הישוב להגן על רכושו הפרטי בכל אמצעי שימצא לנכון, כולל נבוט או איווט ליברמן.

אבל רגע אחד, התפייט דסמונד טוטו, בשביל זה יש משטרה.

הסביר הצ'יף לבישוף הנכבד, כי המושג "משטרה" במשמעותו המקומית מתייחס במקרה הטוב לרס"ב אלפסי, שכבר מזמן רצוי היה לשרטט סביבה מעגל גיר ולהזעיק בעבורה ניידת מז"פ.

ביקש בוטולזי את רשות הדיבור ואמר: רבותי! כטקסנים היינו? לרדנקס דמינו? הבה ננהג כמדינה מפותחת!

שאלו המסאים לאיזו מדינה מכוון הנציג הבושמני הנכבד.

אז זהו, אמר בוטולזי במבט מצועף. אי-שם, מעבר לקשת בענן, שוכנת לה מדינת חוק; ושם, ידידי, עת יתקרב אורח תמים לדיר כבשים בודד בחשכת הליל, כשהוא חסר-כל למעט כמה כלי פריצה משוכללים וסכין בעלת להב משונן - מחויב בעל הדיר לצאת כלפיו בדחילו וברחימו, לגלגל לרגליו שטיח אדום, להובילו בקידות והשתחוויות אל הכבשה השמנמנה ביותר, למוסרה בידיו, להכין לו ספל קפה חם ואז לשלחו לדרכו בבת-צחוק חביבה עם מפתחות מכוניתו, בלוויית אשתו החטובה וכרטיס אשראי מוזהב –

ואם במקום כל זה הוא פשוט יירה בו, תהה הצ'יף.

אבוי לו, הרעים בוטולזי, במקרה זה יושלך החוצפן לצינוק, ואף יחויב בתשלום פיצויים נאה לבני הפזורה.

באמת? שאל הצ'יף. כמה נאה?

זה תלוי, הסביר בוטולזי ושפשף שוב את אחוריו הדואבים, אם הסתבכת עם פזורת העזזמה תצא עוד בזול יחסית, אבל אם מדובר בבני אל-הוזייל,  או-הו, אלה ממש רגישים -

צחקו המסאים צחוק גדול, וחלקם אף נשכב על גבו ונופף ברגליו. בשוך המהומה נדו הכל לבוטולזי האומלל, שכנראה לקה בהתקף חמור של קדחת המערות, זו הגורמת לקורבנה מיני הזיות מוזרות ביותר. קצת מבולבל המסכן, אמר צ'וקודי לטומבי.

נראה ככה בהחלט, הסכים הצ'יף. פעם אחרונה שאני יורה בו בראש.