שירת הסוואנה

יורו 2004 מתקרב, וחשרת עבים כבדה נאספת לה מעל בקתתו הצנועה של הצ'יף. איש אופטימי מטבעו הוא טומבי, מקפיד על שיגרת חיים שלווה ומשתדל שלא להעלות את לחץ דמו גם לנוכח קטסטרופות בלתי צפויות (אתמול, למשל, זיפזפ בטעות לחדשות באמצע ראיון עם עוזי לנדאו ויצא כמעט ללא פגע, להוציא טיק עצבני בעין ימין למשך כחצי שעה) – אך הפעם, חושש הוא, צרות גדולות משחרות לפתחו.

ראשית ישנה קיזי. בחורה נפלאה היא אשת חיקו הנצחית של הצ'יף ומעלות אינספור לה: זריזה כשד בציד לטאות, מפליאה במתכוני רביכת טרמיטים, מפתחת קריירה עצמאית בשיווק אמצעי יצור מתכלים לשדות הכותנה באלבמה (בון וויאז', בוטולזי, וד"ש לדוד תום), טריקים מסוימים שלמדה מסבתה אף מצליחים להשכיח מטומבי את נטייתו לפרוק כל עול במחיצת כבשותיו האהובות – אבל כדורגל, למרבה היגון, היא לא סובלת. אך תיזכר אותה איפי באשר ללוח המשחקים ומיד שלחה בו מבט מצמית, שיש בו כדי ליירט לווין תקשורת. לך לחברים שלך, רשפה בבוז, ומאז מתהפך הצ'יף על משכבו בלילות שטוף זיעה קרה ומדמיין כיצד משתלטת קיזי על השלט רחוק ומתעקשת לצפות בערוץ שתיים, שם גל אוחובסקי עושה לק בבהונות וממליץ על קרם פנים, בעוד שבערוץ הראשון מסתער מייקל אואן על ההגנה הקרואטית ומתכונן להעביר פס מדויק לוויין רוני. בטורנירים עברו נהג הוא לסור אל מאורת הרווקים של אחיו הצעיר, להסתופף בחברת פרימאטים בעלי סף רגישות גבוה לפונקציות גופניות מסוימות ויחד עימם להריע בקול בעת שירת ההימנונים (ואף ולהטיח פחיות בירה ריקות במירקע, כל אימת ששלמה שרף מתחיל לנחור את משנתו הסדורה) - אך לאחרונה נטש החוצפן הקטן ודפק רילוקיישן לקליפורניה, והצי'ף אנה הוא בא. שאר חבריו, לצערו, נוהגים לעקם אפם באנינות למראה לואיש פיגו ולהעדיף שיחה קלילה על סרטו האחרון של אלמודובר וכיוצא באילו זוועות. נותרו עוד שלושה ימים ברוטו ליום הדין, ופיתרון אין (ואל תשלחו אותו לצפות בטלוויזיה שבחדר השינה, זה כמו שתעשו הפסקת סיגריה בבוידעם).

שנית, ישנו גארי נוויל. קללה עתיקה רובצת על טומבי וגורמת לו לאהוד את נבחרת אנגליה, עוד מיום שעמד על דעתו ולמד לפשוט עורות קרוקודילים. ככלות הכל, קשרים היסטוריים עתיקי יומין מאפיינים את יחסו לממלכה המאוחדת, החל מאבותיו הקדומים שהכינו קידני פאי מקפטיין ג'יימס קוק וכלה בסיפור המפורסם עם הנסיכה אן, שאותו מסרב טומבי להכחיש או לאשר מסיבות דיפלומטיות. בעטייה של אהדה זו נחל הצ'יף סדרת מפחי נפש איומים בעבר, אך בכל פעם הוא מטפח תקוות שווא המנופצות חיש עם פנדל מחורבן של סאות'גייט ועוד החמצה מקפיאת דם של פול סקולס – וזה מול הליצנים מרומניה או נבחרת מהגרי העבודה מניגריה, שלא לדבר על גיא ההריגה הצפוי בשבוע הבא: אנגליה נגד צרפת. נו באמת, שואל טומבי בגרון חנוק מדמעות, זה כוחות זה?!

כלומר גארי נוויל, נו. וג'ון טרי. ואשלי קול. בחורים טובים אחד אחד, אין מה לדבר, מסוגלים להוריד שני פיינט גינס בלי להניד עפעף ולבלוס פודינג יורקשייר כאילו אין מחר, אבל הנה הם עומדים בקו ישר בהגנה, ומולם באים –

זינאדין זידאן.

ותיירי הנרי.

ופירס.

ופטריק ויארה.

שלא לדבר על טרזגה.

או וילטורד.

סיי נו מור, כמו שאמר פעם אריק איידל (נאדג' נאדג'). הצי'ף ממליץ לגארי קשישא לעבוד על טקטיקת הגנה שעיקרה כריעת ברך ומילמול תפילה, משהו כמו אס איי ווק אין דה ואלי אוף דה שאדו אוף דת'. זה או סתם לפוצץ רגליים (איפה סייקו פירס כשצריך אותו, איפה). גוד, הב מרסי.

וישנם עוד כמה דברים, אבל עכשיו צריך הצ'יף לצאת אל מדורת השבט ולהפגין מנהיגות. אמנדלה.