| 6/2004
שניפיצקי, קווים לדמותו שבת בבוקר ורוחו של הצ'יף טובה עליו. מבעד לחלון בקתתו משתרעת הסוואנה, שקט שורה בכל, ובמזג אוויר כזה מוכן טומבי להעלים עין אפילו מזוועת האומצה-אומצה העולה מאיזה אבטומוביל שעובר פה ושם, עמוס אורנג-אוטנגים השבים ליערות הגשם אשר בפריפריה לאחר ליל שימורים ב-TLV או משהו - שזו תופעה שבדרך כלל גורמת לו ללטף בערגה את מטול האר.פי.ג'י הספון תחת יצועו.
פוסט יפה של הדודה גרם לצ'יף הרהורים עמוקים בנושא חיות הבית; ואין כוונתו לטומבי ג'וניור דווקא, למרות שמיום ליום הולך הנער ונעשה ראוי להגדרה הנ"ל. נכון שחיות מחמד הן בדרך כלל יצורים טובי לב עם תביעות מינימליות, שבמשך הזמן הולכים ונעשים דומים לבעליהם (ולראיה אותו חזיר יבלות מסופלס, שמגדל מובוטו ססה-סקו); ברם, לכל כלל יש יוצא מן הכלל, כפי שאמר פעם בוטולזי לאחר שנולד בנו הבלונדי תכול העין, ולכן רוצה הצ'יף להקדיש כמה מילים לכלבו, שניפיצקי זצוק"ל (וכפי שהיה טומבי קורא לו כשקיזי לא הייתה בסביבה - אוברשטורמפיהרר פרידריך פון היינץ, או סתם אדולף).
מדובר כולה בפינצ'ר, שהגיע עם קיזי כעסקת חבילה ונקרא כך עקב דמיונו המפתיע למורה שלה למתמטיקה. גודלו כירבוע חולות הסובל מבעיות התפתחות, שיניו חדות כתער, מזג נוח וחביב לו כשל קשיש פולני נרגן שמישהו מנסה לחלוף על פניו בתור לאורולוג במירפאת זמנהוף, ונביחתו מבקיעה את עור התוף באיבחת דציבלים אימתנית. כל זה עוד היה נסבל איכשהו אלמלא ניחן הצרברוס הזעיר באופי נקמני ומרושע, שכנראה הועבר לו תורשתית על ידי אבות אבותיו שהועסקו כסדרנים בפרויקט ארבייט מאכט פריי.
בתחילה היה טומבי מוציאו לטיולים רק לאחר רדת החשיכה, עקב הפדיחה האיומה; אולם בחלוף הזמן לא נותרה בידו ברירה וכל באי הסוואנה עמדו משתאים למראה צ'יף נשוא פנים, הנגרר בשיניים חשוקות אחר גרמלין עצבני. עד מהרה התבררה נטייתו של שניפיצקי לגרום קורת רוח לנשות השבט: אלה היו מתכופפות אליו כשנהרת פוצקיניו מוצקיניו שפוכה על פניהן האוהבות, רק כדי לפצוח בריצת אמוק שנייה לאחר מכן תוך השמעת קינות צווחניות בדבר אצבען האבודה. עוד מצא המיקרוב עניין רב בקשישות עמוסות סלים והיה מתגנב אליהן בשקט מאחור, הבעה מלאכית על פניו והילת ל"ו צדיקים לראשו, ואו אז מזנק מטר וחצי באוויר ומשחרר בפרצופן נביחה מהדהדת מלווה בניחוח נבלת עכברוש מכורסם, שלאחריה התאוששו בנות המזל מביניהן רק באמצעות כמה מכות חשמל מצוות נט"ן מיומן. למותר לציין את עוגמת הנפש הרבה שנגרמה עקב כך לצ'יף, שעקומת הפופולריות שלו בשבט החלה להזכיר את זו של יוסי ביילין בדוכני החמוצים אשר בשוק מחנה יהודה.
וטרינרים עזי נפש, שטיפלו כלאחר יד בדוברמנים ורוטוויילרים רעבים, החווירו כסיד עת ביקש טומבי לקבוע תור לחיסון כלבו האהוב. רובם היו נזכרים לפתע בנסיעה בלתי מתוכננת לכנס מקצועי בטרינידד, או שסתם היו ממלמלים "טעות במספר" ומנתקים לצ'יף בפרצוף. בסופו של דבר היה טומבי מאתר איזה טירון אומלל וגורר אליו את שניפיצקי, שלמראה שולחן הנירוסטה היה פוצח בגידופים שהיו מעלים סומק גם בפניו של סוחר סוסים בקינשאסה, ומיד הופך למערבולת שיניים וציפורניים המפגינה זלזול עמוק בחוקי הגרביטציה. לעת ערב היה טומבי חוזר לבקתתו, חובש את פצעיו, ממתין בסבלנות שקיזי תצא כבר לחברותיה בשבט השכן ואז, כשקצף עולה מפיו, דולק לשווא אחר התיפלץ הקטן בכל רחבי הסרנגטי כשהוא מנופף בקרדום ממורט.
תיקצר היריעה מלתאר את מעלליו של שניפיצקי במשך השנים, ויועלו על נס רק עוד שני היילייטס – כמו אותה פעם שבה טרח לרוקן את שלפוחיתו על כל המעילים שרוכזו בחדר השינה של הצ'יף ורעייתו, שבאותה עת אירחו את כל חמולת טומבי לארוחת ערב; וגם, כמובן, הניחוח שעלה מגוויתו המזדקנת של אותו יצור שטני, שככל שחלף הזמן הזכיר גבינת קממבר שנשכחה שבועות בשמש יוקדת. עם זאת, על הכל האפילה פרשת התפגרותו. היה זה באמצע שירות מילואים של הצ'יף, שקילגס לו להנאתו באיזה מחנה פליטים ולפתע התקשרה אליו קיזי ההיסטרית ובפיה הבשורה, כי הפינצ'ר הזקן פרש לו למרפסת, הזדכה על ציודו באופן בלתי הפיך והמריא לקראת איחוד נרגש עם רודולף הס. מיד הוזעק אחיו הצעיר של הצ'יף שנטל את הריגור מורטיס וקבר אותו במלוא הכבוד הראוי במשק של הדוד במושב בשרון, מתחת לעץ אורן ענק ומלבלב, שנטע אבי המשפחה עם הגיעו ארצה בשנת 1933. מה רבה הייתה הבעתה לאחר כמה חודשים, עת התכנסה החמולה במשק לרגל חגיגות מנגל יום העצמאות ונוכחה לדעת כי אותו עץ ענק, ששרד כשבעים שנה – השיר את כל מחטיו, כמש לו ומת. "מעניין איך זה קרה", הימהם טומבי לעבר אחיו הצעיר, ושניהם פסעו משם בשריקה תמימה.
ולא שטומבי מאמין בגילגול נשמות - אך מוכן להישבע הוא שלעתים, עת יחלוף ליד אותו אורן כמוש, יעלה מבין הענפים קול גירגור מבשר רעות.
| |
|