שירת הסוואנה

לא הניצחון היווני אמש הפתיע את הצ'יף, כי אם משהו אחר לחלוטין. כמי שפיתח בשנים האחרונות הכרות מסויימת עם היוונים החביבים, ובמיוחד עם נטייתם הברוכה לפתור כל בעיה בעזרת חצי קילו גבינת פטה, אחד גלון שמן זית ושתי יממות רצופות של שינה מענגת - ישב הצ'יף נדהם על פוף עשוי עור נזירות וצפה מרותק באחד-עשר פפדופולוסים שאשכרה ר צ י ם,  מ ז י ע י ם  ואפילו  ד ו פ ק י ם  ג ל י צ' י ם לרגליו המגולחות של פיגו הפרימה בלרינה. אלמלא שליטתו הפנומנלית של טומבי בקריאת שפתיים (תרגיע, קפוצ'ון, זה לא מה שאתה חושב), דבר שהקל עליו לזהות פה ושם איזו קריאת מאלאקאס עסיסית לכיוונו של קולינה השרמנטי, היה הוא משוכנע שמדובר בחבורת שכירי חרב קמיקזים מצפון קוריאה.

לא שזה חשוב עכשיו. ברגעים אלה ממש  מתעטף הצ'יף בדגל אנגליה אדום צלב, עולה על הבריקדה שבמרכז הכפר, בועט משם את בוטולזי שמתחנפן לצרפתים מאז שהבטיחו לו חסינות דיפלומטית ברואנדה ושר במלוא הגרון:

God save our gracious Queen,

Long live our noble Queen,
God save the Queen!
Send her victorious,
Happy and glorious,
Long to reign over us;
God save the Queen!

ונכון שהלילה בחצות, כרגיל, ישוב הוא לבקתתו מדוכא ומקומט כנייר עיתון ששימש לעטיפת מנה שמנונית של פיש אנד צ'יפס -  אבל התקווה הזאת, התקווה.