אחרי הפוסט הזה של קוזו הצ'יף התחיל להרגיש קצת שלא בנוח, אבל הכתבה של יונית לוי הערב בערוץ שתיים (איזו קריספית הבחורינה הזאת, ישתבח מוזונגו הגדול) שברה אותו לגמרי. קם איפוא הצ'יף ממקום מירבצו מול הפוסטר של וויין רוני, הרחיק נדוד עד הביקתה שבפאתי הכפר והקיש בדלת.
גיי שלופען, שוורצע חייע! צעק מישהו מבפנים.
תפתח, אמר הצ'יף. זה אני, טומבי.
נפתחה הדלת רק קצת וישיש שזוף הציץ מבעד לחרך.
שאל הישיש בחשדנות: אתה לבד?
נשבע טומבי שאכן לבד הוא, ואף ברוקלינאי בקפוטה ושטריימל לא מתחבא מאחורי גבו החסון.
נו שוין, אמר הישיש ודילג החוצה. אז ווס ווילסטה, יונגרמען? ושיהיה זריז כי אין לי את כל היום בשבילך, בדיוק הגיעה קימבלה.
מי? שאל הצ'יף.
קימבלה, זעף הישיש וגלגל עיניו לשמיים, נו, ההיא, אה שיינע מיידלע מיט אה גרויסע ציצקעס.
אה, אמר טומבי, אז אני לא אפריע הרבה זמן. תראה כבוד הרב, זה כבר לא עסק ככה. בהתחלה אמרת רק יום יומיים להתחבא קצת מכל הנודניקים עם הקוגל והבורשט והבקשות לברכה נגד טחורים, אבל בינתיים כבר עברו עשר שנים ו -
וואלה? התפלא הישיש. טיים שור פלייז וון יור הבינג פאן, אה?
אמר הצ'יף: לבריאות, רק שלא נראה שהם משתכנעים שכבוד הרב באמת התפגר.
שלא ישתכנעו, ירק הלובביצ'ער בזעף. לניו יורק אני לא חוזר בחיים. נראה אותך בגיל תשעים וחמש ככה נגרר כל יום למרפסת ואחר כך מבלה שעות מול עשרת אלפים חסידים מזוקנים שרוקדים במעגל, וגם שאתה מנסה לחבוט בשני הבריונים שמחזיקים אותך אז כולם בטוחים שאתה בעצם נותן קצב עם הידיים.
אולי בכל זאת? אמר טומבי.
קיש מיר טוחעס, רתח הזקן והאדים קשות.
נו טוב, נאנח הצ'יף ופנה ללכת.
רגע אחד! נזכר הקשיש. תגיד לי, טומבי, אתה לא יכול לעשות משהו עם השכן הזה בבקתה ליד?
נו מה עכשיו, רטן טומבי.
מילא החליפה הלבנה שלו עם הפאייטים והקרם בשיער, אמר הזקן, אבל כמה פעמים ביום אפשר לשמוע את הדרעק השמן שר לאב מי טנדר, לאב מי סוויט, ואחר כך אר יו לונסם טונייט, נו באמת.
רשם הצ'יף לעצמו שלעולם לא להסכים לתת מקלט לכל מיני חוורי פנים, אבל אמר: טוב, נו, אני אדבר איתו.
לא עכשיו, אמר הקשיש, בשעה הזאת הוא תמיד יוצא למקדונלדס בניירובי.
בכל זאת דפק הצ'יף בדלת הבקתה שליד, וכלום.
אמרתי לך, ציין הקשיש. הי הז לפט דה בילדינג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: