שירת הסוואנה

אחוזתו הדומסטית של הצ'יף מהווה עדות ניצחת למיזוג גלויות. על-פי רוב, יחסי שלווה ואידיליה שוררים בין שלוחותיהם המשפחתיות של הצ'יף וקיזי, אשת חיקו הנצחית; ברם, אין להתעלם ממספר הבדלים זעירים, שלעתים יש בהם כדי להתניע איזה טייפון קטן בכוס התה של טומבי - ככה לשמירת הגחלת.

העניין המספרי, למשל. בני הצד של הצ'יף, שוחרי הגפילטע, דגלו תמיד בצומוד; ובמיוחד כשמדובר בוורשה או לודז'. כך נשארו הם במקומם גם כשההורים של פרנץ בקנבאואר וקרל היינץ רומיניגה קפצו לביקור נימוסין בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, ולכן חיש קל נטמעו כולם בתעשיית התמרוקים הטבטונית. הצד של קיזי, לעומת זאת, נאחז בגדות החידקל מאז גלות בבל, נהנה מאספקה סדירה של סמבוסק, קובה חמוסטה וטְבִּית, וכך פרח ורבה ושיגשג ופרה עד מאוד כחול אשר על שפת הים לרוב, ובתחילת שנות החמישים נדד לארץ הקודש ומאז הוא ממלא ארבעה בנייני משרדים אצל פקיד שומה חמש. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שאלפי בני משפחתה של קיזי לא מפסיקים להתחתן, וללדת, ולהתברמצוו, או סתם לערוך חפלה ככה סתם, ואז נוהגים הם לשלוח הזמנות לארבע כנפות תבל כולל תיבת הדואר של הצ'יף, שנושא עיניים לשמיים ומקלל חרש. מהצד שלו נוהגים ביתר התחשבות, ורק אחת לכמה שנים נדרשת התכנסות קצרצרה כדי לטמון באדמה עוד איזה שארית פליטה קשיש, שבזמנו לא הגיב כמצופה לציקלון בי.

אלא שביום חמישי האחרון הגיעו מים עד נפש. אחת מבנות דודתה מדרגה שבע עשרה של קיזי החליטה ברוב חוצפתה להיכנס מתחת לחופה, בדיוק בשעה שפיגו ובקהאם הולכים ראש בראש בשידור ישיר. עד כאן, אמר הצ'יף, הקשיח את ליבו ואף התכופף בדיוק בזמן כדי לחמוק מכפכף מטווח היטב.

נסעה, איפוא, קיזי בגפה.

ישב הצ'יף מול הטלויזיון, כסס ציפורניו ובסוף רצה למות, כרגיל.

הגיעה קיזי למקום השמחה ומה רבה הייתה הפתעתה, כשבמקום לשאול למה הצ'יף לא בא ולהיעלב קשות - אמרו לה כל גברברי משפחתה בהבעה קדורנית "יא אללה, איזה גבר זה, למה באנו למה" ונעלמו מיד כדי להצטופף מול מסך טלוויזיה 14 אינץ' במשרדו של בעל האולם, ולא נראו עוד עד הפנדל האחרון.