שירת הסוואנה

(בהשראת השניצליה של סארס וקפוצ'ון)

הנה כי כן, כבר הגיע אמצעו של היום

ואת הצ'יף תוקף פתע רעב, נורא ואיום.

את מגרותיו יסרוק חיש, באצבעות רועדות

אך לא ימצא דבר (פרט לנמלים נפחדות).

מוזר, הוא ממלמל. הרי עוד לא חלף שבוע

מאז החבאתי כאן סנדוויץ' משובח של ירבּוּעַ.

אכן סקנדל. הראה פניך, גנב נקלה ומגרבץ!

אהא! ההיה זה בוטולזי שתקע פתאום גרעפץ?

נו בטח, אלא מה. הנה נס לו הנבל

(לא השאיר אפילו פירור, הו כמה חבל).

מכיוון שכך, לא נותרה לצ'יף ברירה

יש לצאת לשבור שבר, ודי במהרה.

אבל היכן, לעזאזל? מעוטות הן המעות!

כבר הבטן מקרקרת ועולות הדמעות.

מתחילים איפי וטומבי לנהל איזה מו"מ

(נכון, קצת סכיזופרני, אבל יותר טוב מכלום):

אפשרות ראשונה: השווארמה של אֵלָה.

 - סלטים חופשי, אך גם הסלמונלה.

ומה בדבר חומוס אצל בן דודנו, עבדאללה?

 - ריח חרוב לו, והקוליפורמים מן אללה.

אם כך אז סביח. יאללה לעובד, כיכר נוח!

 - הצרבת של אחר כך, היא עושה לי לצרוח.

בא לך פלאפל? נדפוק מנה אצל מבורך?

 - בשמן מנועים יטגן, כך לוחשים עוברי אורח.

הממממ. פיצה פצה? אולי איזה קלצונה ניזום?

 - שעתיים המתנה, תודות לעודף כרומוזום.

ככה לצחוק על מאותגרים? שידרוס אותך אוטו!

 - פוליטיקלי אינקורקט, אחי. כתוב למעלה, במוטו.

נו טוף. אז איך קוראים לחדש מהקיוביק ממול?

 - אכן שמנמן גם ורדרד הוא! כמדומני שאול.

נעשה ממנו קרפצ'יו. למי הוא נחוץ?

 - לאף אחד, אחי. כבר הגיע מיקור חוץ.