שירת הסוואנה

אמש חלמתי שאני מחפש דירה בתל-אביב. משהו צנוע, ארבעה-חמישה חדרים במרכז, מרפסת, חניה. ברוטשילד, נגיד. גם שדרות חן בסדר גמור, אני אין לי דרישות מיוחדות. נכנסתי לתיווך במאז"ה, משרד עם שם אקלקטי משהו ("לה-רפובליק"?). אמרו בונז'ור, שאלו מה מיסייה מחפש בדיוק, הציעו לי קפה או-לה וקרואסון, באמת משרד נחמד, אין מה לדבר. הצגתי את עצמי ומיד בא איזה לואי דה פינס וזרק אותי מכל המדרגות. מאוד מוזר.  קצת נעלבתי אבל לא אמרתי כלום, נכנסתי למשרד אחר בבלפור, "נדל"ן בונפרט" או משהו, חיכיתי בתור חצי שעה אבל בסדר, הייתה מוסיקת רקע וגם עיתונים, כלומר שארל אזנאבור ו"לה-פיגארו", בסוף הזוג שלפני אמר מרסי בוקו, שם מזוודה גדולה של מזומנים על השולחן והלך בחיוך גדול עם מפתחות, האשה קצת הזכירה לי את קתרין דנב. אמרתי למתווך מה אני מחפש, שלושה חדרים באזור סביר, אלנבי למשל, אבל הוא רק זרק עלי באגט והמשיך לספור שטרות של יורו. בחצי מיליון התייאשתי, חוצפה, מה זה צריך להיות, אני יכול לחפש לבד, אז הלכתי וקניתי את לוח העיר, המון מודעות, על דירות למכירה כנראה אבל אני לא כל כך בטוח, מה לעשות, לא למדתי באליאנס. בכל זאת התעקשתי, כמה קשה כבר יכול להיות למצוא איזה שני חדרים בפלורנטין, ובאמת מצאתי מודעה על עץ בדיזנגוף וישר רצתי ללוינסקי, דירה לא רעה בסך הכל, חדר וחצי עם שירותים בתחנה המרכזית, אבל לצערי הקדימו אותי הקומפניון דה לה שנסון שקנו את הנכס במחיר מציאה של שני מיליון יורו בלבד, מרד אלור. כאן נטרפה עלי דעתי למרבה הצער,  ניסיתי לבנות בית מקרשים על עץ פיקוס אבל ישר קיבלתי תביעת פינוי וסילוק יד מטעם האינסטיטיוט פרנסז, שרכש זה מכבר את שדרות בן-גוריון ("שארל דה-גול בולוואר"), ואי-לכך נגררתי על-ידי שוטר (לינו ונטורה?) והושלכתי לרחוב. צעקתי ז'אקוּז, ז'אקוּז, אף אחד לא התרשם כך שהלכתי לישון על ספסל ציבורי אבל סימון סניורה כבר תפסה אותו לפני, סה לה וי. התעוררתי שטוף זיעה קרה בצרחות איומות, אשתי שאלה קס קה סה מון שרי, אמרתי לה ריאן, הכל מניפיק, והלכתי לסלון לראות קצת טלוויזיה. נתנו אופרה. לה-מרמור, אני חושב. מאת פרלש.