שירת הסוואנה

מאז שחצה את גיל הארבעים משתדל הצ'יף להתעלם מגשמיותו ההולכת ומתעפשת ולהקפיד דווקא על פסון צעיר ועדכני. להשגת מטרה נעלה זו אין ברירה אלא לנקוט באמצעים כאובים. שיבוץ איזה חבל"ז במשפט אחד ביום, לפחות; הפגנה אגבית של ידע בנושאים אקוטיים ("טיאסטו ב-TLV? פחחחחחח, אחי, פאסה מזמן"); ואפילו צפיה חד-שנתית נדהמת בשלוש דקות עופר שכטר, למרות הסתכנות ודאית בדימום מוחי מסיבי - בכל אלה יש כדי לגרום לצ'יף אילוזיה בדבר צעירותו הקוּלית והמגניבה, למרות מבטים מודאגים ששולחים בו צאצאיו ונטייתם החשודה לנבירה קדחתנית בדפי זהב, סעיף דיור מוגן לקשישים דמנטים בלתי נסבלים.    

אלא מה, לפעמים קופץ גילו המופלג של הצ'יף ומתעקש להדליק חנוכיית פיוזים במוחו המסתייד, דווקא ברגעים בלתי צפויים. אתמול, למשל, נהג טומבי במתינות בג'מוסו האוטומטי בואכה תל אביב, ועקב חולשה רגעית הניח לקיזי להציק לבורר התחנות ברדיו. לשמע בחירתה המזוויעה הלבינו פרקי אצבעותיו סביב ההגה - אך אבוי, היה זה מאוחר מדי. שאר הדרך עברה על הצ'יף בסיוט מגולגל"צ נתעב ושמנוני כבריכת חימצון ברמת חובב. זימזם הצ'יף מנטרות מרגיעות, חבט ראשו בשמשה הקדמית לצלילי נומה נומה יי, היטלטל בפראות בין הנתיבים בכל תשדיר שירות סחבקי של כבוד האורקל א. איינשטיין, ובאופן כללי עמד יפה במשימה - עד שהקיץ הקץ והוריד מסך אדום על עיניו, ובאשר לקורות אותו מני אז יש להסתמך על עדותם המבוהלת של קיזי וקומץ בוחני תנועה המומים.

שכן לפתע נשמע שירו המופלא של בוב מארלי, Turn your lights down low, בעוד העלמה לורן היל ("הדבר הזה, הדבר הזה, הדבר הזהההה") עושה בו מעשים שלא היו מתקבלים בשתיקה גם באקספרס של חצות. אבל לא זה הדבר שהעלה קצף עכור בפיו של הצ'יף, לא ולא. הייתה זו השדרנית, אותה פרח מדענית טילים שבסיום מעשה הרצח הברוטלי ליחששה ברוב פאתוס: "לורן היל וגם בוב מארלי. אגדות", ואז ניפקה הפסקה רבת רושם וגנחה לסיום: "מיתוסים. מ י ת ו ס י ם".

לורן היל וגם בוב מארלי.

מיתוסים.

בוב מארלי, ותסלחו שניה לצ'יף על היסחפות רגעית, מלך הרגיי, זוכה מדליית השלום של האו"ם, הסמל הלאומי של ג'מייקה ותנועת הרסטפארי באשר היא, האיש שנערץ על ידי עשרות מיליונים שבשלב מסוים ראו בו משיח שיוביל חזרה את העם השחור לגאולה באפריקה, הקול האותנטי של החלכאים והנדכאים שהוגדר כאחד האמנים החשובים והמשפיעים ביותר במאה העשרים ומת בגיל צעיר מסרטן.

 no woman no cry, I shot the sheriff, stir it up, stand up for your rights, could you be love, iron lion zion ומה לא עוד -

ולורן היל. נו, ההיא מהפוג'יז. וואלה כוסית.

אכן, צמד מיתוסים. עכשיו, לאחר שנוקו השרידים ונפתח הכביש לתנועה, שולח הצ'יף מבט מפוכח אל על ומהרהר בעוד כמה צמדי מיתוסים, שמן הראוי להנציחם בגלגל"צית מדוברת:

מוסיקת סול: בילי הולידיי, מאיה בוסקילה.

רוק: ברוס ספרינגסטין, מני בגר.

כדורגל: דייגו ארמנדו מרדונה, ראובן עובד.

יצירות מופת, ספרות: יוליסס (ג'יימס ג'ויס), חוכמת הבייגלה (אילן הייטנר).

יצירות מופת, מוסיקה: התשיעית של לודוויג ואן בטהובן, השני של אתניקס.

יצירות מופת, ציור: משמר הלילה (רמברנדט), הציור השבועי לילד (ג'קי).

ענקי רוח נשגבים: סוקרטס, איפי טומבי.

זהו, עד כאן. הצ'יף מתנצל עמוקות בפני הנוסעים באיילון צפון, שנאלצו לחזות בקשיש אחוז טירוף הנגרר לאמבולנס בידי רביעיית סניטרים לובשי לבן. דווקא לא רע כאן, במקום החדש. הלידול נותן לך כנפיים. 

נ.ב.

לאחר שקיבל על הראש ממתי ואף מלונלי (ובצדק) עיין הצ'יף שנית ברשימה והגיע למסקנה שאכן, הכללתו של מני בגר הייתה טפשית לחלוטין. אחרי ככלות הכל, השורה האלמותית "זוגות זוגות הם מהלכים לאורך השדרה, את הדשאים והפרחים כיסה הטל" זורקת את טומבי למחוזות רחוקים, ולעתים אף גורמת לו רגשנות קלה ובלתי מסאית בעליל.