שירת הסוואנה

בדרך כלל מתאפיין הצ'יף ברגש פטריוטי חם. כך, למשל, יריע לג'ניוס דימונאי צנום, המתגבר על ילדותו הרדיואקטיבית ומנקנק ערימת גויים תמירים בדרך לרשת; וגם לפוינדקסטר ההוא ממכון וייצמן, שהסקנדינבים החליטו להעניק לו פרס נובל כתודה על זיהוי מנגנון השמדה עצמית במבנה התא (אכן תגלית מצוינת, והצ'יף שמח להציע את בוטולזי לניסוי ראשוני). גם לתוצרת הארץ מעניק טומבי עדיפות, ותמיד ישמח לרכוש אזורי חלציים של מצ'תוני דלתא, הנתפרים במיומנות על-ידי מיטב הנוער הרבת-עמוני. רק דבר אחד מפיל עליו אימה קדמונית, וממנו ישתדל להתרחק כאילו היה מדובר בבואש קונגולזי מוכה דיזינטריה: הקולנוע המקומי.

למרות זאת, מדי פעם נכנע הצ'יף לחבריו הפסאודו-תרבותיים וקובע עימם בנפש נכאה מול הקופות של קולנוע לב או משהו, למען עידוד הסו-קולד תעשיה. כבר למראה התור, הגדוש סטודנטים לקולנוע שרוממות הפריימים והלונג שוטים בגרונם - מתחיל משהו לעקצץ בחוטמו השרוע, אך לא צ'יף מסאי נועז ייסוג אחור לנוכח תחמיץ אקלקטי מתוצרת בניין מקסיקו. אולי הפעם זה יהיה אחרת, הוא ממלמל לעצמו, אולי הפעם זה יעבור בלעדיו. הו, תמימות קדושה!

שכן מדובר בפורס מז'ור, חוק טבע פטאלי המשתווה למחזוריות הקבועה ביסודות הטרגדיה היוונית. הקלוז-אפ המסורתי, השתיקות רבות המשמעות, הפסקול הנוגה, הסימליות שבצילום יבלית גלילית מצוייצת על רקע מסגד נטוש - עם כל זה יסתדר טומבי, איכשהו. הבעיה שההוא תמיד מופיע. משה אבגי, נו.

שמשלשל מכנסיו בתנועה בוטחת

כורע באלגנטיות

ומחרבן.

ואם לא אבגי, אז מישהו אחר.

שבדרך כלל לובש מדי קצין ישראלי מכוחות הכיבוש.

ובסוף אין לו נייר.

מה שמחייב אותו -

לא חשוב.

וכל זאת נוכח עיניו עזות המבע של פלשתינאי רך לבב ורבוע לסת המסמל את אתינה, אלת הצדק.

ותמיד, אבל תמיד, זה יקרה בדיוק כשהצ'יף עסוק בבליסה יסודית של חבית פופקורן.

אי לכך הצליח טומבי לעמוד איתן במריו במהלך השנים האחרונות ולגבש לעצמו רשימה שחורה, כיאה לכל בבון שמוט גבינים. לאיבגיזציית הצלולויד צורפו חיש גם יצירות אלמותיות בצרפתית, פניני קולנוע שוודי, הבטחות איראניות קסומות ומיטב הקולנוע האפגאני. לא, לא ולא. סרט את רוצה? הבי עלילה, כך דואג הצ'יף להבהיר לקיזי, עלילה באנגלית, בודי קאונט, פסקול רועם רווי בסים ורצוי גם אפקט ניטרוגליצריני כל דקה או שתיים. עזבי אותי עם הפיוטים של אורי קליין בהארץ. "יצירת מופת המציירת מפגש תרבויות בעל ניחוח אוריינטלי" זה באמת יופי, כל עוד מדובר בג'קי צ'אן שמחסל ערימה של הומיז בהוּד.

אלא מה, גם הכבשה הזהירה ביותר תיפול בסופו של דבר קורבן לסשן מסאי סוער. אמש שילטטה לה קיזי בין הערוצים ונחתה על "כנפיים שבורות" - מהותה המזוקקת של היצירה המקומית, שאליה התייחסה כבר הדודה. במשך כשעה וחצי נפרשה מול הצ'יף המתפלץ סאגה פיוטית דפרסיבית רוויית סימבוליות קיומית, וכל זאת לצלילי יבבות חמת חלילים נוגה מבית מדרשו של טרקטוריסט נוקם. כצופה מזדמן בתאונת שרשרת, שאינו יכול להסיר מבטו מהזוועה - ספר טומבי שלושים קוב שתיקות רבות משמעות, שבעים וארבעה מבטים חודרים מדגם קינג סייז ושמונה ארגזי קלישאות אקזיסטנציאליות מפי מישהו שמסתובב בתחפושת של עכבר (אחותך הצולעת גרגיר של אבק). אה, וגם אחת זילברשץ-בנאי, שבמשך שנים שימשה דמותה הנערצת אמצעי שיכנוע בבית הצ'יף (אם לא תאכל את רביכת היוקה, ג'וניור, תבוא הזילברשץ עם קומבניזון). רק לרגע אחד התעורר טומבי בעליצות והתמלא תקווה, למראה הכוניפה המזגזגת על כביש החוף. הנה, חשב, הנה היא נרדמת על ההגה ונכנסת חזיתית בסמיטריילר - אך לא, כמובן, שהרי עוד לא סומבלה הטרנטה המוטורית וניטשה מאחור, כסמל לאופטימיות המתחדשת. לכי תנשמי קצת מתחת ללבניות בצ'ק פוסט, מילמל הצ'יף בזעף, זה כבר יחזיר אותך לתלם.

מצד שני, אבגי לא בא. אבגי גם לא מחרבן. לרגע שקל הצ'יף רוויזיה תפיסתית קלה, אך התחרט.