שירת הסוואנה

!In your face, Rusky dude

ניהול שבט מסאי אינו דבר של מה בכך, למרות הרושם העולה פה ושם מכתבי הצ'יף. כאילו שלא מספיקים הניסיונות המתישים לשימור המסורת הקולינרית, הרחק מעיניהם של הנודניקים מאמנסטי - הרי שהצ'יף כמעט כורע תחת נטל האחריות הנובעת מתפקידו הנכבד, כולל טיפול בסכסוכי שכנים (לומומבה נגד צ'וקודי), דיני נזיקין (המדינה נגד בוטולזי) ותביעות אבהות שונות (הדיר נגד טומבי). מכיוון שכך, נוהג הצ'יף לשקוע לעתים בחרגון נעים ולהניח לדימיונו להפליג למחוזות רחוקים, שם ממלא הוא תפקיד ראשי בסיטואציות רבות רושם - ממש כמו דני קיי בשעתו, בסרט "חייו המסתוריים של וולטר מיטי" (יצירה מופלאה ומומלצת בחום רב, דרך אגב). לאחרונה גילה הצ'יף ששיטת הדימיון המתפרע מסייעת לו מאוד בביצוע המטלה היומית המפרכת, שהוטלה עליו מטעמה של יוכי (אותה מטרונית אימתנית, שהאימרה הרמפולית "She who must be obeyed" מתאימה לה כנשר ברזל לדש מדיו של שטורמבאנפיהרר בוואפן אס אס), דהיינו שינוע מהיר של צרור עצמותיו הקשישות לאורך שבעה-שמונה קילומטרים בתדירות חד יומית.  

בדרך כלל נוהג טומבי לסור אל הקאנטרי השכונתי בסביוני מוגדישו, לעלות על סרט נע נבזי ("הליכון", מה? הא, מכבסת מילים ארורה!) ואז לרוץ כעכבר מעבדה מסומם עד שליבו זועק חמאס ומתחנן להוּדנה מיידית. נכון, מולו ניצב מכשיר טלויזיה נאה, המציג לראווה חיוורות פנים חטובות המעכסות ברוב חן ובלבוש מינימלי; אך אויה, בהליכונים שלצידו מתנהל ברוב זיעה וקצף מצעד מתחלף של קשישים חביבים וחסרי עכבות, השומעים לעצת רופאו של הקיסר קלאודיוס ומדי שתי דקות מוסיפים נופך משלהם לדחיסות הכללית. אין הם מתרשמים כלל ממבטו המאשים של הצ'יף, הנאבק על חייו בתוך העננה הרעילה שהפריחו לכיוונו - אלא להפך, שולחים בו חיוך מלא גאווה, כאומרים: "אחלה יוסוף, מה, יונגרמען?" מכיוון שתופעה מצערת זו מאפיינת את סופי-השבוע, מקפיד הצ'יף להתרחק ולערוך את מיאוצי השבת בספורטק דווקא.

ושם זה קורה. כבר בעורכו חימום מתחת לגשר הקשתות יכול הצ'יף לשמוע ברקע את קולו המוכר של באד גרינספאן. קריין קורקטי מאוד הוא מיודענו באד, אך אין כמותו אמן בבניית מתח:

"דה אולימפיק גיימס. איט איז מְיוּניך, ספטמבר דה סקונד, ניינטין סבנטי טו. 800 מיטרס דאש, מן פיינלס."

עיניו של הצ'יף מצטמצמות בדריכות. דימיון ומציאות נעשים מיקשה אחת: לא עוד טומבי הינו אלא דייב ווֹטל ארוך וגרום, אותו אצן אגדי מאולימפיאדת מינכן 72', הבוחן כעת בקפידה את אדני הזינוק. המייה כבושה נשמעת מהיציעים, הגדושים מאה אלף גרמנים חדשים. "שימי לב לאמריקענר, מיי ליבשען!" סח בהתלהבות ריינהרד לגרטרוד השופעת, השולחת בצ'יף מבט עורג דרך משקפת אופרה עשויה שנהב. "ה'דר שפיגל' טוען שהוא עשוי להפתיע את שני השווערצען הקנייתים, ואף את ארזאנוב הבולשביק!"

הצ'יף שולח יד ומיטיב את כובע הקסקט על ראשו. משני צידיו מותחים הקנייתים רגליים ארוכות. המזרח גרמני מביט בו בזילזול. "נתראה על הפודיום, סטרואיד אנבולי נאלח," מהרהר הצ'יף תוך ציפיה ליריית הזינוק. עכשיו הכל מוטל על כף המאזניים: שנים ארוכות של אימונים, ליטרים של זיעה, משברים נפשיים ופציעות פיזיות -

הנה זה בא. זינוקו של הצ'יף מחורבן כתמיד, וחיש מהר מתרחקת ממנו הדבוקה המובילה (שתי זקנות בטרנינג פסים, ילד בן חמש על רולר בליידס ושמן אחד בטייטס). הקהל מעודד בקולי קולות את הנציג המערב-גרמני, אך כרגע תופס הרוסי את ההובלה. שני קנייתים ופולני אחד שומרים את צעדיו. רק טומבי-ווטל מדדה מאחור, קסקטו המגוחך רוקד על פדחתו והוא נראה כניל ארמסטרונג המצייף לו מעל בקעת השלווה. הצפויה בושה גדולה לאצן האמריקאי הכחוש? היובס בידי נציגי אימפריית הרשע ומסך הברזל? הקפה שלמה כבר חלפה, אך ווטל-טומבי עדיין נשרך אחרון! הלנצח רשעים יעלוזו?

כינים! מאתיים מטר לסיום, והבריטי שומע את ווטל מתנשף מאחוריו. עוד שניה אחת -

(זקנה בטרנינג מוטחת לדשא)

והאמריקאי כבר שביעי! רחש נדהם מתחיל להתגלגל ביציעי האצטדיון האולימפי כאשר בוכנת הספרינט הצ'יפאית נכנסת לפעולה. המזרח גרמני נעקף, הפולני אחריו, המערב גרמני נותר אף הוא מאחור -

(רוכב אופניים אומלל מתנגש בכלב. שתי כוסיות-על בחזיות ספורטיביות נסות על נפשן)

הקהל נעמד על רגליו ומעודד בתרועות מחרישות אזניים. הייתכן? "איני יכול לשאת זאת!" קורא וילי ברנדט ביציע הכבוד, "המתח רב מדי! הנה עוקף האמריקאי גם את אחד הקנייתים - "

(ילד על סקייטבורד נדחף ממסלולו ומוטס לכיוון הירקון כשהוא צורח באימה)

ריאותיו של הצ'יף זועקות לחמצן, אך רגליו נושאות אותו במהירות בלתי נתפסת. "הקנייתים נותנים את כל מה שיש להם," משתנק גרינספאן, "ארזאנוב שולח מבט ימינה מעבר לכתפו, אך ווטל עוקף משמאל!זה יהיה ארזאנוב! לא, ווטל - "

(אמא עם עגלת תינוק נהדפת לתעלת ניקוז)

"והרוסי כושל על קו הסיום! ווטל!!! ווטל עשה את זה, בסיום הדרמטי ביותר בתולדות המשחקים האולימפים! ווטל ראשון! זהב לארצות הברית! מי היה מאמין!"

הצ'יף עובר להליכה, ריאותיו שורקות כמפוח גדול. לאחר כמה מטרים הוא סב לאחור כדי לקבל בהדר את פני הצלמים ואף לברך בהתעלות את מתחריו לריצה. להפתעתו הרבה, אלה האחרונים אינם ניחנים כמותו בנפש ספורטיבית ובוחרים דווקא לקללו נמרצות ואף ליידות בו מכל הבא ליד, מה שגורם לו לוותר על תרגילי מתיחות ולאוץ לבקתתו בנפש מתרוננת. לא יודעים להפסיד בכבוד, הקומוניסטים האלה.