שירת הסוואנה

"הכבוד המסאי? כזה"

חברות נאות וטובות זה יופי. חברות נאות, טובות ומקושרות זה עוד יותר יופי, וכך מצא עצמו טומבי אוחז בהזמנה חגיגית (ובעיקר חינמית למהדרין) להופעת המוז בכבודו ובעצמו, הלא הוא מוריסי קשישא הדגול מרבבה. החליט הצ'יף להתכונן לאירוע כמו שצריך, ולכן אץ רץ לספריית תקליטיו המאובקים, חיפש ונבר עד ששלף את המלכה המתה והידד לשנאה ודרכים מוזרות הנה באנו ובשר זה רצח (אה כן? אז קינואה זה ג'נוסייד), ואחר כך סובב את ידית הגרמופון החורקני וחזר 20 ומשהו שנה לאחור לקולנוע דן והפינגווין והליקוויד ושירוקו עד שנזכר שכף רגלו לא דרכה שם מעולם, הלו.  ובכל זאת, חשב לעצמו, מוריסי! האיש שאחד מהמנוניו המפורסמים מתייחס לדרך הראויה לטפל בדידי הררי, פרחי גלגל"צ ושאר טרחנים עם מיקרופון! ריספקט.  

פתיחת דלתות בשש בערב, אמרה החברה, התחלה בשבע, שתי הופעות חימום, אז אין לך מה להיות שם לפני עשר. נו כמובן שאין, הסכים הצ'יף בקוּליות אופיינית, שעל-כן  התייצב בשערי ההאנגר הענק בחמש חמישים וחמש בדיוק כי פראייר הוא לא, כידוע. מתי מתחיל, שאל טומבי את הבוריס התורן שבפתח. עכשיו, השיב הגוריל לאחר חשיבה מעמיקה, ומבלי דעת העניק נופך משלו לתהייה המוריסית How soon is now - שכן לאחר שמירפק הצ'יף דרכו בנחישות, ובילה עוד כשעה וחצי במינגלינג כפוי עם כמה אלפי נודניקים זבי חוטם (קישטה להופעה של קיילי מינוג!) נוכח הוא לדעת שאכן התחיל משהו, אך דווקא בהופעה של ג'ניס ג'ופלין עסקינן. ג'ניס החביבה הפגינה מנעד קולי מרשים והפליאה בצווחותיה הטובות והמוכרות, ממש כאילו לא חלפו להן 38 שנים מאז התפגרותה המצערת. רק חבל קמעא, הרהר הצ'יף, שהגברת לא ביצעה את Me & Bobby McGee הזכור לטוב;  שלא לדבר על בחירתה התמוהה להופיע דווקא בדמות בחור צעיר (נרגש, אך נמרץ בהחלט) העונה לשם אסף אבידן.

"?Assaf who"

לאחר שהודתה ג'ניס לקהל המריע ונעלמה מאחורי הקלעים (מן הסתם, בדרכה חזרה לשדות ההרואין הנצחיים) עלו ובאו הניו-יורק דולז, ותקצר היריעה מלתאר את הזוועה. במסגרת פיגוע גריאטרי מתמשך סירבו הטרחנים הבלתי נסבלים לפנות את הבמה במשך כשעה, וכל זאת תוך מפגן קקופוני שלא הייתה מבייש להק צבועים בבורונדי. אט אט שקע הצ'יף בהזיות מתוקות בדבר פרויקט מסוים, משהו בסגנון -  

דברים שעדיפים על הופעה של הניו-יורק דולז

• מנוי ליציע המזרחי בטדי
• קולונוסקופיה
• דייט עם מרב מיכאלי
• חוג בית של עמותת אמהות-יחידניות-מבחירה-בעד-הנקה-בפומבי
• וכו'.

ניו-יורק דול

אלא שלבסוף בא הסיוט אל קיצו המבורך, ולא חלפו אלא כחמש שעות מאז בא הצ'יף בשערי ההאנגר ועל הבמה הופיע המוריסי בכבודו ובעצמו. קצת מבוגר, צדעיו מאפירים, עוטה מקטורן מוזר - אך קולו מופלא ממש כאילו בשנת 1986 מדובר! המקטורן התעופף לקהל כבר בפתיחה, ובשיר השני (Ask, אם זוכר הצ'יף נכונה) חלפה גם החולצה בשריקה מעל ראשו של טומבי, גורמת לקטטת חתולי רחוב בין שתי עלמות-חן בשחורים וחושפת כרס מוריסית קטנה וחביבה (Yochi in a Coma). אט אט הלך מוריסי והתחמם, ואף בשישה-שבעה סמיתסים נתן קולו לשמחת הקהל. ואם כי נפקד מקומו של Suedehead, הכל נסלח בזכות Everyday Is Like Sunday, ובעיקר תודות לסיום המופלא שכלל את How Soon Is Now ו- There Is A Light That Never Goes Out כהדרן מרגש, כנראה בזכות אותו שלט שהניפו שתי יפהפיות בשורה הראשונה.  נכון ששרידי עור התוף המסאי נשארו מונחים אי-שם למרגלות מגדל ההגברה האימתני, אבל היה שווה כל גרוש שלא שולם - ואפילו העיכוב הזמני בניצחון הקרקובאי על בבוני ההר, שהתרחש למחרת האירוע, לא פגם בשמחה הכללית. חכו-חכו לגומלין בקרקוב, ישצ'ה פששצ'ה!