שירת הסוואנה

כנס שדולת הנשים המסאיות, מבט על: חניון

הפוסט האחרון מטעמה של האחראית על התאורה הזכיר לצ'יף נשכחות. את קביעתה של הפנסאית מקבל טומבי ללא עוררין, שהרי כל בבון שובניסטי מסוגו שמח על קבלת חיזוקים בלתי צפויים - אך גם עקב ניסיונו המר בנדון, ומעשה שהיה כך היה:

יום אחד הבחין הצ'יף בעובדה המעניינת, כי הספידומטר בג'מוסו הנאמן מתחיל להזכיר את זה של הוויאג'ר 1 בעת הגעתה לפאתי מערכת השמש. פירסם אפוא הצ'יף מודעה נאה ומפורטת במקומון הסוואנה, לאמור:

"ג'מוס 1600א' 99' ראשונה למבינים, סוחרים דיר באלאק".  

והנה, למרות המסר המרומז שלעיל - הופיע בחצרו של הצ'יף זוג בושמנים עבי כרס ועמוקי חריץ, שהכתובת "בני את אברם משומשות באחריות אוריגינל" כמו חקוקה על מיצחם באותיות ניאון. סקרו החוצפנים את הג'מוס המבויש בזילזול מופגן, מילאו פיהם חסר השיניים צחוק מתנשא והסבירו לצ'יף, כי מדובר בגרוטאה חסרת תקנה שאפילו למקלט צבועים הומלסים לא תיצלח; וכי רק תודות למצב רוחם הטוב באופן רגעי, מוכנים הם לשחררו מהמטלה המעיקה ולהשליש בידיו מעות שתספקנה לרכישת קורקינט יד שלישית מחברו של טומבי ג'וניור. התקצף טומבי עד מאוד, אך לאחר שהשליך את צמד הנוכלים לפריזר השבטי -  סקר את הג'מוס במבט ביקורתי ונאלץ להודות, כי אכן שריטה מכוערת מפארת את צידו השמאלי (זכר למאבק עקרוני על זכות מעבר, שניהלה פעם קיזי עם פנס רחוב). מכיוון שכך נטל הצ'יף את הג'מוס והביאו ברוב כבוד אל מוסכו של אידי אמין דאדא, אותו פחח ששמו יצא לתהילה בכל רחבי היבשת השחורה עקב מנהגו להשליך לקוחות סוררים לאגם ויקטוריה, או סתם לשלוף את כבדם דרך האף. העיף דאדא מבט קצר בג'מוס ונחר:

"כנף חדשה. חמש קרקפות. לי זה עולה יותר. נקסט".

חשק הצ'יף שיניו, נשבע בליבו בפעם האלף להלשין סוף סוף על זהותו של המנוול לכוחות האו"ם, אך נאלץ להסכים.

חלפו יומיים, ובינתיים רכש הצ'יף בהזדמנות בהמה מוטורית חדשה מידידו מוגבה. יפה היתה ונוצצת, אך מעשה שטן - קמט זעיר עיטר את פגושה האחורי. נכון, על-מנת להבחין בנגע היה נזקק האדם הסביר למיקרוסקופ אלקטרוני, אך לא אדם סביר הוא הצ'יף. נהג טומבי בזהירות רבה אל מוסכו של השיילוק השחור ("עזוב אותך צבע ותיקונים. טמבון חדש. שבע קרקפות. אני מפסיד מזה. נקסט"), השאיר שם את הבהמה החדשה והחזיר לבקתתו את ג'מוסו הישן, שזכה לכנף מחודשת (באדיבות משחטת האחים עטאללה, ג'נין) ואף צוחצח יסודית. להפתעתו הרבה הזדמן לחצרו כבר באותו יום שכנו הנכבד, היילה סילאסי, שלאחר משא ומתן נמרץ רכש את הג'מוס הוותיק תמורת סכום נאה וביקש לאוספו למחרת, יען כי עליו לדכא איזו מרידה קטנה לפני ארוחת הערב. "אין בעיה," השיב הצ'יף, "סמוך עלי."

אך אהא, לעתים פועל מוזונגו הגדול בדרכים מיסתוריות. בבוקר יום המחרת הקיץ הצ'יף והנה חמרמרו בני מעיו. "אכן קצת חריף היה נזיד הממבה מליל אמש," הרהר הצ'יף בצער, ואז פנה בדחילו וברחימו לקיזי וביקשה לסור במקומו אל מוסכו של הדאדא, כדי להחזיר משם את הג'מוס החדש. "אך אנא הזהרי," התחנן, "משביעך אני במוזונגו!" מיד אחר כך שקע בשינה טרופה ורוויית סיוטים עד שהקיץ בבהלה לקול נפץ עז מחצרו, מלווה ביללות אזעקה ותרועת צופרים.

קפץ הצ'יף מערסלו ודידה החוצה בקושי רב. את המראה שנגלה לעיניו הטרוטות לא ישכח הוא; וגם לא ישכחו עדרי הגנו, שעקב זעקות השבר של הצ'יף הוקדמה נדידתם העונתית. קיזי, מסתבר, כטוב ליבה בג'מוס החדש - החליטה לנסות שיטת חניה חדשה, הגורסת חיכוך בלתי אמצעי עם הרכב השכן. דא עקא, שהרכב השכן לא היה אלא הג'מוס הישן, שכזכור נמכר אך טרם נמסר לבעליו. עמד הצ'יף מול ההריסות, סקר בהבעה נדהמת את שני כלי הרכב - אחד חדש ושרוט למשעי; השני, שאך אתמול חזר מתיקון, מתהדר בשקע טרי; והעיקר, זה שלו וזה גם כן -  ואחר כך נופף אגרופו אל השמיים וניסה להתנחם בתקווה הקלושה, שמא לא יבחין היילה סילאסי בעיצוב העתידני שהעניקה קיזי לרכישתו הטריה.

נו, ברור שהבחין.

נעצב היילה סילאסי.

נעצב הצ'יף.

נעצבה גם קיזי.

ושמח מאוד אידי אמין דאדא ("שתי כנפיים חדשות, עשרים קרקפות, לא תמצא מחיר יותר טוב, נקסט").