"תעצמי את העיניים, תנסי להרגע ולא לחשוב על כלום."

5 דק' של שקט בחדר.

אני קמה, מתיישבת על המיטה ובוהה באיזו נק' לא ברורה על הקיר, פתאום שמתי לב לסדק שלא היה שלם פעם.

אתה מסתכל עליי, מחייך. אני מרגישה את המבט והחיוך שלך בעודי ממשיכה לבהות בנק' ההיא בחדר.

"מה עובר עלייך?"

הקול שלך מעביר בי צמרמורת מוזרה כזאת. ואני רוצה לענות לך אבל לא מצליחה.

אתה מתיישב מולי, מביט בי עמוק בעיניים. ואני מרגישה שדמעות מתחילות להציף אותן.

זה סוג של שיגעון כזה שאני לא יודעת להסביר. ריקנות שבא לי להקיא מתוכי, דממה שאני רוצה למלא במילים.

הרצון הלא מוסבר הזה למגע פיזי, לחיבוק, ליטוף, תשוקה, כזאת שהבגדים יורדים ואנחנו נשארים חשופים אחד מול השני,

בלי מגננות. כזאת שממלאה את החדר באווירה של טירוף ובריח מתקתק כזה. נשימות כבדות והפורקן הזה שאחר כך.

אתה תחשוב שאני פסיכית, שלא קיימת עוד בחורה כמוני, כי אני לא מחפשת אחר הרגש העוצמתי, והודעת הסמס של

מה שלומי יום אחרי, ולא את הזוגיות שבדבר. זה מפחיד אותי, הכלא הזה, ההרגשה של החנק,

שסוגרים עלי לאט לאט עם דרישות ותנאים. אני רוצה שיהיה לי טוב, ויש בי צד שרוצה אותך כל כך, אבל...

"אני בסדר, אל תדאג, סתם יום ארוך"

6 שבועות של חיים שנרקמו להם ונבנו לאט לאט, עוד תא ועוד עצב,

חיים שיכלו לגדול ולפרוח, חיים שנלקחו ונעצרו.

קטן כזה שיכולתי להחזיק בין שתי ידיי, להאכיל ולטפל, חיי ההמשך שלי.

ואתה לעולם לא תבין מה איבדתי.

ואיך זה מרגיש אחרי, אחרי שאני מנסה להמשיך הלאה והמחשבה על היצור הפצפון הזה עוצרת אותי.

אני מדמיינת זוג עיניים גדולות שמביטות בי, וחיוך קטן כזה בלי שיניים, והאצבעות הקטנטנות של ילדים..

חודשיים של רווקות. מתחילה לבנות את עצמי מחדש.