"תדעי שאני מאוכזב ממך"
"שמע, חשבתי שפתחנו סוג של דף חדש, אמנם לא סיימנו את השיחה,
אבל בכל זאת, איחלתי לך המון הצלחה בהמשך בכל תחום, לא מבינה ממה אתה מאוכזב,
אם תחליט לשתף אותי למה תכתוב לי"
"למה עזבת אותי תזכירי לי?
בגלל הסקס נכון? בגלל שנמאס לך לאכזב אותי, ופתאום את באה ואומרת לי שהית עם מישהו בקטע רק בשביל סקס,
את רצינית? כנראה שבאמת לא רצית אותי, לא סתם"
"נפרדתי ממך מכל כך הרבה סיבות. אחת מהן כי רציתי להיות לבד.
ואמרתי לך את זה כל כך הרבה פעמים, לא היה לי טוב בחודשים האחרונים, היינו רבים המון
ולא הרגיש לי שאני צריכה להמשיך. לקח לך כמעט חודש להגיב על מה שאמרתי לך, אתה יודע מה פוגע?
שהדבר הכי חשוב זה ההיריון שהיתי בו. שבמקום להבין באיזה מצב היתי אתה נתקע על איזה סקס חסר משמעות
שהיה לי. המשכת הלאה יש לך חברה, למה אתה נכנס לזה שוב?
תאמין לי אם הבעיה היתה רק סקס לא היתי נפרדת, זה כל כך מעבר לזה,
להזכיר לך באיזה מצב יצאתי מהבית שלך באותו יום עם דמעות? כשאמרת לי שאתה רוצה לישון לבד..
אתה יודע מה? אני מתה עלייך ורוצה שיהיה לך הכי טוב בעולם. אבל פשוט לא איתי. זה הכל.
חבל שאתה נפגע ומתאכזב בגלל מה שקורה אצלי בחיים, במקום לשמוח שאתה מפרגנת לך"
"את מצחיקה אותי, כי זאת חרטה. על איזה ריבים את מדברת אם על כל דבר ישבנו ודיברנו,
אל תזייני לי בשכל. אמרת שאת לא רוצה אף אחד ואחרי חודש רצת ושכבת עם מישהו, איזו בדיחה, שיקרת לי"
"לא היה לי טוב, שכבתי עם מישהו אחרי פאקינג 4 חודשים, לא כמוך ששבוע אחרי הפרידה הלכת וזיינת,
אתה יודע מה תשאל את מי שבא לך, הסקס זה פרט שולי, לא מצאתי את עצמי בתוך הקשר."
"מאיזו סיבה לא היה לך טוב בקשר? למה לא דיברת איתי על זה אף פעם???"
"אני לא מתכוונת להמשיך בשיחה הזאת, אתה תוקף אותי כרגע. זה החיים הפרטיים שלי, אני לא חייבת לאף אחד דין וחשבון.
ואתה יודע מה? בן אגם שבאמת אוהב לא נכנס לקשר תוך תקופה קצרה. אין לך זכות לבוא אליי בתלונות,
ולשפוט אותי על מה שעובר עלי. זה החיים שלי, אני מכבדת את שלך אל תזלזל בשלי."
"זכותי לדעת לפחות למה עזבת אותי, אפשר להפגש מחר לדבר על זה כמו בני אדם אחת ולתמיד?"
"אפשר להבין למה זה כל כך חשוב אחרי חצי שנה?"
"ככה חשוב לי, אולי לך פחות, אחד מאיתנו לא רצה לוותר על הקשר הזה את יודעת.."
"תתקשר מחר, נקבע"
"אני רק רוצה להבין כמה דברים זה הכל, לסגור את זה כמו זוג אנשים בוגרים."
"טוב שנזכרת אחרי חצי שנה ואחרי שמחקת אותי מהחיים שלך, מהפייסבוק"
לא התקשרת, ולא נפגשנו. אולי הית שיכור מדי אתמול, ואני מקווה שהתחרטת על איך שדיברת איתי.
אז למה נפרדנו אתה שואל?
3 שנים מהחיים שלי היתי נעולה עלייך, גם כשלא היינו ביחד והיתי יוצאת עם אחרים הית תקוע לי בקו מחשבה כל הזמן.
שיחקנו כל כך הרבה אחד בשני, אני יכולה לקרוא לזה עכשיו בדיעבד, התעללות רגשית, מה שהלך בינינו.
כשחזרנו בפעם השלישית, היתי כל כך מבולבלת, לא ידעתי אם זה מה שאני רוצה, אבל מצד שני לא הצלחתי להמשיך הלאה.
אז החלטתי לנסות בכל מקרה, למרות שכל כך נפגעתי ממך לפני, למרות שבגדת בי, למרות שידעתי שזאת הולכת להיות טעות.
הלכתי עם ההרגשה הפנימית שלי, עם הרצון העז הזה שהיה לי להיות איתך.
החצי שנה הראשונה היתה מדהימה, באמת, הרגשתי מסוחררת מרוב שהקשר שלנו הצליח, ופרח לו.
הכל היה מבוסס על הבנה ורגש והתחשבות ולמדנו להכיר אחד את השני באמת, הית האוזן הקשבת שלי, הבן אדם הכי קרוב אליי.
אחר כך התחילו ירידות ועליות בקשר. ובהתחלה הצלחנו להתמודד גם איתם.
אני זוכרת שבערך בעשרה חודשים שלנו ביחד, היה לנו, או יותר נכון לך משבר, חשבת לחתוך, כל כך פחדתי,
ניהלנו שיחה, והבטחתי לך לשנות דברים, ולתת מעצמי יותר, ולהשתדל, לעשות הכל כדי שתהיה מרוצה.
וככה היה, שיקמתי את הקשר מחדש, הכל לפי איך שאתה רוצה. העולם שלך הפך להיות העולם שלי,
ולא ראיתי איך אני נעלמת בתוך כל זה. איך התחביבים שלי נעלמו, כי התעסקנו רק בשלך ובפיתוח שלהם,
איך הרצונות שלי לא היו מספיק חשובים כמו שלך. איך תמיד בריבים אני היתי יוצאת הלא בסדר וזאת שצריכה להתנצל.
התחלתי לשקוע. לא להכיר את עצמי. היתי הופכת עולמות בעבודה כדי לסדר את המשמרות לפי היציאות שלך,
היתי נלחמת לקבל יותר ימים בבית מהצבא. הכל כדי להיות איתך.
היתי מקשיבה לך בלי סוף, מייעצת, עוזרת תומכת, שוכבת איתך כי אתה צריך את זה.
אמרת שהבעיה אצלי, אז הלכתי ועשיתי אין ספור בדיקות, ואפילו התחלתי טיפול ואז הפסקתי,
היתי קוראת אין ספור כתבות בנושא, מתחקרת כל פיסת מידע כדי לפתור את "הבעיה".
עם הזמן התחילו הריבים, איך אמרת "על איזה ריבים את מדברת". בדיוק הריבים האלה שהיתי שותקת,
מביאה לך להוציא עלי את כל העצבים שלך, בלי להתווכח יותר מדי, מהפחד המפגר שלי לאבד.
עד שהבנתי שאיבדתי את עצמי בתוך כל זה. חודש וחצי של התבשלות בתוך עצמי אם להפרד או לא.
כמה בלבול, כמה תסכול. אפילו התנדבתי לעשות את ראש השנה בבסיס במקום להעביר אותו איתך.
ההפלגה הזאת נתנה לי פרופורציה. החלטתי שזה מה שאני צריכה לעשות.
לא ידעתי איך, אבל ידעתי שאני חייבת, אחרת אני אמשיך לסבול. חיכיתי כל החודש וקצת האלה כי עברת
תקופה לא פשוטה, ולא רציתי שתעבור אותה לבד. רציתי להיות שם בשבילך.
אני בחיים לא אשכח שאמרת לי באחת הפעמים שניסיתי לדבר איתך על זה שלא טוב לי בקשר,
שאנחנו כבר לא מדברים כמו פעם, שהכל הפך להיות מאוד שטחי בינינו, ריקני. אמרת לי "לא טוב לך הדלת פתוחה"
לא טרחת אפילו לנסות לחשוב על פתרון כלשהו. לא ניסיתי להלחם כמו שאני נלחמתי כשהיה לך קשה.
חזרתי מההפלגה, היתי קרה אני יודעת. אני לא בן אדם צבוע.
האמת שגם אתה לא הית הכי נחמד אליי באותו יום. ואז פרץ הריב ההוא, או יותר נכון, התיישבת במחשב
והתעלמת ממני במשך שעתיים, אחרי שלא ראית אותי שבועיים. ואז אמרת לי שאתה רוצה לישון לבד.
אתה יכול לקרוא לזה ניצול הזדמנות, כי חיפשתי כזאת, אבל לא יכולתי כבר להמשיך ככה.
מבחינתי זה היה הסוף. הלכתי הביתה, בוכה כל הדרך. בכי של הקלה.
התקשרת, ביקשת להפגש, הסכמתי, אמרתי לך שהגיע הזמן שנפרד, לא באמת הסברתי לך למה,
זרקתי משהו על התקשורת המינית בינינו, אבל בתוכי ידעתי שזה כמעט לא קשור לנושא.
נפרדנו יפה. בכיתי 3 ימים, לא יצאתי מהמיטה. לא יודעת למה. לא ידעתי איך להמשיך.
שבועיים החזקנו בתור ידידים, אחר כך נשברת, רצית שנחזור. סירבתי, וככה ניתקת איתי את הקשר בעצם.
כל כך הרבה עבר בחצי שנה הזאת. בשבוע של הפרידה גיליתי שהיתי בהיריון ושאיבדתי אותו,
שכנראה בגדת בי בשבועות האחרונים של הקשר. היתי כל כך מעורערת נפשית.
נעלמתי לך מטווח הראיה, ניתקתי קשר עם כל כך הרבה אנשים בשבילך.
היתי יוצאת מבלה, יושבת בפאבים נוסעת למסיבות, היו מתחילים איתי, חברות היו רוצות להכיר לי,
וזה לא עיניין אותי. רציתי שקט. רציתי אוויר, רציתי לחזור לעצמי.
עברה חצי שנה מאז, חצי שנה שכל מה שנעשה בה זה מה שרציתי, זה העולם הפרטי שלי,
ואני לא חייבת ולא צריכה להסביר לאף אחד למה ואיך. גיליתי שלא היתה לי שום בעיה, שהכל בסדר אצלי.
תמיד אמרת לי שאני לא אוהבת אותך כמו שאתה אוהב אותי, וצדקת.
אני מצטערת אבל ככה יצא. רגשות זה לא דבר נשלט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
