שנינו גרים במעונות. אף אחד מאיתנו לא הכיר כאן שום דבר, היינו ממלאים אחד לשני את הבדידות.
הרבה שיחות לאור ירח, הרבה יין, הרבה צחוק. שעם הזמן התחילו לבלבל.
התחלת לדאוג לי, היה אכפת לך ממני, לקחת והסעת אותי לכל מקום שרק היתי צריכה או רוצה.
התחלנו לישון ביחד, רק לישון. רק אחרי חודש, השינה המשותפת הפכה להיות סוערת בין הסדינים.
קיבלת אותי איך שאני, כעסת עלי כשצריך, חיבקת כשהיה קשה, היינו הכתף התומכת אחד של השני.
הכרת לי את החברים מהטיול הגדול שלך, רצית שניסע ביחד לצפון להורים שלך, יצאנו ביחד.
בלבלת אותי. לא רצית שידעו כי אנחנו לומדים את אותו התואר ואנחנו סתם נהפוך לשיחת היום,
אבל מצד שני לא היינו יחד בכלל. ולא ידעתי מה אני רוצה ומה אתה רוצה.
הפחדת אותי עם החוסר יציבות שלך, ועם כל זה הית כל כך טוב אליי.
כמו שאף אחד מעולם לא היה.
אחרי שלושה חודשים החלטתי לשאול, איך אמרת, מה את רוצה לדעת? מה מי מו?
שאלת יחסינו לאן. גמגמת, לא ידעת מה לענות.
"זה יכל להתקדם לשם, זה היה כבר ממש קרוב לקשר, אבל עצרתי את עצמי מלהרגיש.
אני לא מוכן ולא רוצה להכיל אף אחד כרגע. אני לא בנוי לזה. וזה לא קשור אלייך, זה אני"
הקלישאה הזאת של זאת לא את. כאב לי.
אני יודעת הקרבה שלנו כרגע היא לא באמת קרבה ידידותית.
אתה מקנא בכל גבר שמתכתב איתי, עוקץ אותי. ואתמול מה זה היה ?
כמעט נרדמנו ביחד, עד שאמרת לי ללכת. שאתה מפחד לא לשלוט בעצמך.
אני כבר לא שם. המשכתי הלאה.
עומר, הדר, רמי.
יותר מדי בלאגן.
חיבוק. את פשוט כל מה שהיתי צריכה באותו רגע.
ידעתי שהיא לא לסבית, ידעתי שאתן לא אוהבות, ידעתי שאתן הרגל אחת של השנייה,
ידעתי שזה יגמר במוקדם או במאוחר. והנה זה נגמר ביניכן, שנתיים וחצי מאוחר יותר.
ידעתי שאת רווקה, ידעתי שלא סתם עשית follow אחרי באינסטגרם, והתחלת לפרגן לי פתאום בלייקים.
וידעתי שההודעה תגיע ממך מתישהו. והיא הגיעה. גם ידעתי את ההשלכות של השיחה והמפגש בינינו.
אני לא יודעת איך לתאר את זה. אני פשוט לא עומדת בפנייך.
לא עיניין אותי שאני בפאב מלא אנשים שמכירים אותי, שיודעים שיצאתי פעם עם הטבח, והמנהל,
וניהלתי קשר עם האח של הברמן. יודעים שאני סטרייטית.
ואז אני רוקדת איתך צמוד. את מזיזה ממני כל מי שמתחיל איתי או מנסה לגעת.
את מנשקת אותי בכל רגע אפשרי. ואני על גג העולם. התגעגעתי כל כך.
"ראיתי את הניצוץ שלכן כשראיתן אחת את השנייה, הוא היה אצל שתיכן"
יש בך משהו כובש. משהו שהופך אותי לשלך בלי מילים. אני מטורפת עלייך. על איך שאת נוגעת בי.
השכחת ממני את כל הכאב שהיה לי בימים האחרונים. אבל הכנסת את עצמך חזרה ללב שלי. ובילבלת אותי, שוב.
אני לא יודעת לאן זה הולך אם בכלל. את נקודת תפנית בחיים שלי. שלא האמנתי שתחזור שוב.
6 שעות שינה הכי מלאות ומחבקות שהיו לי ב3 שנים האחרונות.
את הית הבחורה האחרונה שלי. אף אחת לא היתה את.
את מהזן הנדיר הזה, כולם מעריצים אותך, על היכולת הישרדות שלך, אבל אף אחד לא רוצה להיות את.
כי זה קשה מדי, ואיך עושים את זה לבד?
כולם אומרים שאת מדהימה, מופתעים כשאת לא מוותרת, שאת מתעקשת על דברים מסויימים
כי ככה החלטת שאת רוצה את זה וזה מה שאת משיגה בסוף. אבל אף אחד לא מסוגל לעמוד לידך יותר מדי זמן.
כי לא קל להכיל מישהי כמוך. כמוך כן, זאת שמנסה לאכול את העולם עם כפית למרות האמצעים המעטים שיש לה.
זאת שחולמת בענק, ובינתיים מצליחה להגשים לעצמה כל פעם חלום אחד קטן שלאט לאט משלים חלק מפאזל גדול.
זאת שמוכנה להישאר לבד, רק כדי לא להתפשר על האחד שלה.
כי נמאס לה מעוברים ושבים, והיא רוצה את זה שישאר שם, לתמיד.
זאת שמוכנה לתת את כל כולה בשביל זה שיעשה אותה מאושרת. אבל עדיין לא תוותר על החופש שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
