רועת צאן ושות’’

טוב אז ככה,

יובלי שלי כבר כמעט שבועיים חזר לבסיס ועוד שבועיים הוא חוזר.. מי שחבר שלה ג'ובניק שתגיד תודה, כי אצלי זה לא בדיוק ככה..אני בקושי רואה אותו, את האדם הכי קרוב אלי שעד שהתגייס היינו רואים אחד את השני כמעט כל יום, ואנחנו כבר יותר משנתיים יחד..

איך שאני מתגעגעת..

עם הזמן..בין געגוע לגעגוע אחר אני לומדת להעריך את הרגעים הרבים שהיו לנו בעבר, כשהיינו תקועים אחד לשני בעורקים אפילו, ואת הרגעים המעטים והמיוחדים שיש לנו כשהוא חוזר.. ואני כל כך אוהבת אותו..

אם יצא לכן/ם להכיר אדם כל כך מיוחד עבורכם, אתם תבינו בעצם כמה זה קשה, הגעגוע הזה..

זה לא כמו כשמתגעגעים להורים אחרי שלקחנו איזושהי יוזמת עצמאות, מבן זוג אהוב לא רוצים לקחת עצמאות מהבחינה שרוצים להיות איתו רוב הזמן-בוחרים להיות איתו, לא חייבים להיות איתו אבל ממש רוצים...

בנוסף, מה שחסר כל כך זה האפשרות ללכת לישון ביחד וללחוש לו לילה טוב, לתת לו נשיקה אחרונה של לילה, להרדם מחובקים, וכשאני מתעוררת אני רואה את הפנים היפות שלו מולי..אין דבר שלא הייתי עושה כדי שיהיו לי יותר רגעים יפים שכאלה..

בינתיים אני הולכת לישון, לבד עם דולי הכבשה (שיובל קנה לי לפני שנה) שהיאאיזשהו משהו שמייצג את יובל..אבל זה כמובן רחוק מלהיות הוא.

לילה טוב