מה שקורה אצלי

מכירים את זה שקמים באמצע הלילה בבהלה? לא זוכרים על מה חלמתם אבל הלב שלכם דופק מהר וקשה לכם לנשום.

אף פעם אני לא מצליחה להבין מה הפחיד אותי כל כך.

נראה לי שכשאני ערה, הדבר היחיד שאני מפחדת עליו זה המשפחה שלי. אני וההורים שלי קרובים, אבל לא במיוחד, ובכל זאת, הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם זה שיקרה להם משהו. לפעמים אני נזכרת בזה באמצע היום וכמעט מתחילה לבכות.

מה אני יעשה בעולם בלי ההורים שלי? איך אפשר לחיות ככה? ואיך אנשים חיים ככה כל יום?

ומה אם בא לי להתחיל מחדש?

לעשות דליט על כל מה שהיה לי עד עכשיו, ולהתחיל מחדש.

להסיר את כל המחויבויות

לנתק את כל הקשרים

לשכוח את כל מה שאני יודעת

להתחיל מחדש.

ככה, בלי כלום, כמו שבאתי.

למחוק את כל הנזקים שנעשו לי ועשיתי אני לאחרים ולהתחיל הכל שוב, מחדש.

עם סקרנות ורצון וכוח ואהבה והנאה מכל דבר קטן, בלי שיימאס מכלום.

לא לקום בבוקר בבאסה.

בלי ללכת לישון בלחץ.

בלי להסתכל על הקיר ולרצות למות.

כי לא ככה זה אמור להיות. לא ככה אני אמורה לחיות.

הלווואי, הלוואי שיכולתי.

הלוואי שיכולתי התחיל מחדש.