חומרים מפורום 8 שכבר אף אחד לא זוכר מי העלה אותם במקור...
האיש הרוכן על אופנועו יכול להתרכז אך ורק בשנייה העכשווית של מעופו; הוא נתלה בשבריר זמן קטוע מן העבר ומן העתיד; הוא תלוש מרצף הזמן; הוא מחוץ לזמן; במילים אחרות, הוא במצב של אקסטאזה; במצב זה אין הוא יודע דבר על גילו, על אשתו, על ילדיו, על בעיותיו, ולאכן אינו מפחד, שהרי הפחד מקורו בעתיד, ומי שמשוחרר מן העתיד אין לו ממה שיחשוש.
המהירות היא צורת אקסטאזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה.
שלא כמו האופנוען, מי שרץ על רגליו נוכח כל העת בתוך גופו, חייב לחשוב בלי הרף על היבלות שלו, על ההתנשפויות שלו, כשהוא רץ הוא חש את כובדו, את גילו, מודע יותר מתמיד לעצמו ולזמן של חייו.
הכל משתנה כשהאדם מעביר את סגולת המהירות למכונה: מאותו זמן ואילך יוצא גופו שלו מן המשחק ומתמסר למהירות לא גופנית, לא חומרית, מהירות טהורה, מהירות כשלעצמה, מהירות האקסטאזה".
מחלה שנקראת אופנוע
את כולנו שאלו את השאלה הזאת, הרבה יותר מפעם אחת. וכולנו ענינו את אותן תשובות:
"כי זה פרקטי"
"אני מעדיף לישון עוד חצי שעה בבוקר"
"לא אוהב להיות סגור בקופסא"
"עם איך שנוהגים פה בארץ, גם באוטו אתה לא בטוח"
"גם הולכי-רגל נדרסים"
"וסיגריות זה לא מסוכן?"
אז אני מוכן להודות על האמת, כל הנזכרים למעלה אינם סיבות, כי אם תירוצים!
אני רוכב על אופנוע, כי חלמתי על זה מגיל 8 שראיתי את היצור המוזר בפעם הראשונה.
עד גיל 12 כבר ידעתי לזהות חלק מהאופנועים כשהפרצוף שלי תקוע בחלון האחורי של הסובארו של אבא.
בגיל 16 כ"כ רציתי רישיון לאופנוע שגרמתי למריבה משפחתית שהשאירה בי צלקות נפשיות לעד. הפסדתי במריבה...
בגיל 18 התגייסתי לצבא וחשבתי להתנדב ליחידת אופנועים של המ"צ. ברגע האחרון פרץ שפיות בלתי מוסבר נפל עלי ולא הגעתי לשם. האופנועים נשארו חלום רחוק, מעל דפי מוטו, דרך הכתבות של האורך וחבר מרעיו.
בגיל 20 הגיע הרגע המיוחל ורישיון עד 500 התנחל בתוך הארנק וקטנוע 125 בחניה.
לפני שנה וחצי, gpz 500 מצא את דרכו אל מתחת לעץ בחצר.
ורק אז הבנתי למה. למה אני קורא בשקיקה כתבות, למה אני מסכן את עצמי במוות על בסיס יומיומי, למה אני מסרב לשמוע משפחה וחברים שמנסים לשכנע לרדת.
זה נגע! מחלה! וירוס! מגיפה! זה תופס אותך בבטן מגיל קטן ולפני שאתה שם לב, זה מתפשט לראש- שם בפינה, הוא מתיישב על זרבובית האדרנלין ושולט בה ביד רמה.
כשאתה עולה עליו ביום יום, הוא דואג לשחרר מנות קטנות, רק כדי למכר אותך ולגרום לך לרצות עוד. ואז סוף השבוע מתקרב והוא סוגר את הברז. אתה בקריז. שבת בבוקר, מוריד את הכיסוי, מתניע, יוצא לדרך, הזרבובית משתחררת, מציפה אותך בשיגעון, האספלט מתקרב אל הברכיים בכל סיבוב, המנוע צועק ביציאה, כל פעם קצת יותר, מנסה להישאר בגבולות היכולת שלך ושלו, מרגיש את המרירות בפה, המרירות של האדרנלין. של האטרף.
זאת הסיבה. כשזה בא, אתה לא חושב על סיכונים, או על פציעות, בתי חולים, שיקום, אתה רק רוצה עוד. give me some of that good stuff אתה צועק בתוך הקסדה.
אתה מתחבר לאופנוע בצורה ששום נהג רכב לא יבין לעולם, אתה מרגיש את הנסיעה בכל החושים, והם חדים כמו שמעולם לא היו. טעם, ריח, ראיה, מישוש, שמיעה, הכל מתחבר בקומפוזיציה של הנאה צרופה.
אולי אפשר לחיות בלי זה, אבל בשבילי זה מזכרת לעצמי שאני חי. שאני לא כל היום מתקתק על מקלדת מול מסך מחשב בבניין בת"א. אני חי. אני נושם. אני שובר את השגרה.
אני מקבל אנרגיות שמחזיקות אותי עד הפעם הבאה. נותן בקטנות, אני קורא לזה, אוסף לעצמי קטנות מכאן ומשם. ככה, כיגיע היום ואני אסתכל אחורה על החיים שלי, אני לא אראה רק מסך מחשב, חשבונות, הוצאות, משכנתא. אני אראה את הקטנות שיצרו תמונה גדולה שתעשה לי טוב. אם אתה לא נותן בקטנות, זה לא שווה כלום.
הקטנות הם לא רק אופנועים. כל אחד מוצא לו את הקטנות שלו, שבלעדיהן הוא יהיה אומלל. הקטנות האלה מצילות אותנו.
אז לא משנה אם אתם רוכבים על אופנוע, צונחים חופשי, צוללים, קופצים בנג´י, מטיילים בטבע, מנפנפים עם המשפחה, מתפללים לאל שישמור אתכם ואת יקיריכם, משחקים מחבואים עם האחיינים, מבשלים גורמה, מורידים "מלא" בחומוס אשכרה, שותים עד לאובדן חושים, עושים סקס חסר מעצורים, מדליקים נרות בשביל הרומנטיקה, קוראים ניטשה בשביל הפילוסופיה, רואים טלוויזיה בשביל הרגע.
לא משנה מה- תנו בקטנות!
ותיהנו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: