אתמול. קצת לפני שהייתי צריכה לצאת למשמרת ערב, חייגתי למספר של הבוסית. הייתי אמורה לעבוד היום בוקר. מהיום להיום הודיעו לי ששינו לי את הסידור לערב. הודעתי שיש לי תוכניות ויש בעיה לשנות אותן (תוכניות לערב חופשי, הבעיה: לא בא לי לשנות), אמרו לי שאם אני לא באה היום אז שלא אגיע בכלל. אז... אני לא באה. היא שאלה אם אין שום אפשרות להזיז את זה, שזה מאוד חשוב וחסר להם עובדות. שזה רק לשבוע שבועיים ואח"כ יפצו אותי. אמרתי לה שזה לא הפעם הראשונה שזה קורה. שזו פעם שלישית. גם כך הגעתי ביום שישי וראשון למרות שיש לי סיקים. שאלתי אותה איך היתה מרגישה אם היתה מגיעה לעבודה בבוקר לפי הלו"ז שתוכנן לה, ושישאלו אותה למה הגיעה. כי שינו לה את הסידור יום או שעה קודם ולא טרחו להודיע לה. היא אמרה שאין מה לעשות, המצב קשה וכולם צריכים לעבוד כי כולם רוצים להרוויח כסף (זה באמת הטיעון שהיא צריכה להשתמש בו? אי אפשר להרוויח נמוך יותר מאשר אצלם). היא הסבירה שכעת יש חוסר חמור במשמרת ערב, שאין ברירה, אני אעשה רק ערבים השבוע. היא הוסיפה שאני רשומה לרביעי וחמישי בערב, כאילו לא ידעתי את זה. תהיתי אם באמת צריכים אותי בערב או לא רוצים שאבוא לעבוד בבוקר. "אמממ, אם אגיע היום למשמרת ערב אוכל מחר לבוא בבוקר במקום ערב?" היא אמרה "תני לי לבדוק", חזרה אליי אחרי חמש דקות והודיעה שלא. "אז תרשמי שאני בסיקים" אמרתי לה. ביי. ניתוק. הרגשה של חופש.