מחר יש קרב נוסף במערכה שאני מנהלת נגד המערכת. בשבוע שעבר היה מין קדימון, לא עמדתי בזה יפה, צעקתי על שומר בכניסה, בסוף כיתתתי רגליים, פיספסתי מעלית וחיכיתי משך דקות ארוכות עד שנכנסתי למשרד, להתנצל ולנסות לגרום למי שאין מושג את מה שאני לא יודעת לגמרי. הזלתי כמה דמעות, הוצאתי טישו לנגב והזלתי עוד כמה דמעות. הסברתי את הטעות, את אי ההבנה, את החלק האפור שבין אפשר לאי-אפשר. ניסיתי איכשהו להטות את הדברים לטובתי, בעיקר בעזרת רחמים. זה לא עבד. כנראה גם מחר התוצאה ידועה מראש. חבל. חבל לי. עד שהגעתי הביתה והתכרבלתי במיטה כבר תיכננתי טת המהלכים הבאים. אמא נכנסה, זה כבר היה יותר משעתיים אחרי, היא אמרה שהעיניים שלי אדומות ושאלה אם בכיתי. אמרתי שלא והבטתי לכיוון אחר. לא חשבתי שיוכלו לראות את זה. לא בכיתי המון. לא נגמרה לי הנשימה, לא הייתי צריכה תוספת טישו והצד האחר לא הרגיש שאני תחת מעמסה רגשית שמחייבת איזשהן מילים תומכות או כוס מים מנחמת. אבל זה פגע בי קשה. למרות שידעתי מראש את התשובה האפשרית. לא בכיתי הרבה במשרד אבל כנראה המשיך לזרזף די הרבה משך רוב הנסיעה חזרה.

 

מחר יש קרב נוסף. התוצאה כנראה לא תהיה לטובתי. אני צריכה להתכונן לכך.