השעה שמונה וחצי כבר עברה...

הסיבה העיקרית שאמרתי שאני אוהבת, היא כי ידעתי שזה ישחרר את המצב בו הייתי תקועה. "אוהבת", זה מושג רחב. ברור שיש עניין. עניין בלתי מסופק, עניין רב, אבל אוהבת"? ידעתי שגם אם אני מרגישה רגשות כלשהם, חלק מהם, כנראה רובם, אם לא כולם, בסך הכל מבוססים על פיקציה. על איך הוא מציג את עצמו, איך אני הייתי רוצה לתאר אותו, בלי לראות, בלי לשמוע, להריח, לממש או לטעום, קשה לקבוע. כמה באמת זה מה שהייתי רוצה להאמין וכמה באמת קיים באמת?

כשנתתי לזה לצאת החוצה, כשאמרתי "אני אוהבת", ידעתי שזו ההתחלה של הסוף. כי ברגע שזה בחוץ יש לו סיכוי ללכת לאיבוד, להיטרף או סתם להיעלם. באויר הפתוח, חשוף לנזקי הסביבה, ברוח, בגשם ובשמש לוהטת, זה נתון גם לבלאי טבעי,  כשזה יהיה בחוץ, זה יתחיל להתייבש, להתקלף, זה יתפורר לכלום. אולי גם לא יוותר זיכרון. מרגע שזה בחוץ, ולא המשהו הפרטי שלי, אז אין את הדמיון שילבה אותו. אם זו רק אני, אז יש לו קיום כל עוד הוא שלי בלבד. בחוץ, זה פשוט יכבה.

 

הוצאתי את זה החוצה כדי לשחרר את מה שכבר לא רציתי להחזיק לבד. אם זה ימות זה ימות, אם זה יפרח אז יפרח.