מעגלים נפתחים ונסגרים. יש כאלה שנדמה שחוזרים על עצמם באופן תדיר פחות או יותר, יש כאלה שנראים דומה, אך מרגישים שונה, כאילו זו אותה המסילה, אבל הקטר עם הרבה יותר כח.

ואני זוכרת איך לפני מספר חודשים חשבתי על המסלולים שעברתי, בדרך מלאה תלאות, ואיך כאב לי שחשבתי שאחרי כל הדרך הארוכה שעברתי, כשמצאתי את עצמי באותו מקום. ושאיבדתי תקווה, ושאלתי אם זה באמת יכול להיות קיים. ושאחר שקלתי שזה אולי באמת קיים, אבל לא בשבילי. ואפילו כח לכתוב לעצמי על זה לא מצאתי. עכשיו כאילו עליתי על מסילה אחרת, אני יודעת שהרבה התקדמות אולי לא השגתי. אבל ההרגשה טובה יותר. חלקה רק אופטימיות. ואני אומרת לעצמי להיזהר.

נסיעה באוטובוס במסלול הקבוע לירושלים. לפני יותר מ-10 שנים הייתי ילדה מתוסכלת בחטיבת ביניים. לא מסתדרת. שקטה. כואבת. כועסת. אבא נוסע איתי לביה"ס החדש. מלמד אותי את המסלול וקווי האוטובוס. והיום בדרך לביה"ד בירושלים, אני הולכת עם אבא, מלווה אותו דרך נבכי הביורוקרטיה. פתאום אני הפכתי לגננת. גננת של ההורים שלי.

ומסלול שעלה לי בראש היום כשראיתי את האור בעיניים שלה, ונזכרתי שרק בתחילת הדרך, חשבתי שכמה כדורים וכמה שבועות אחר כך, אקבל אותה שוב יפה כמו שהיא. כפי שהייתה. הדרך התבררה ארוכה הרבה יותר מכפי שציפיתי וקיוויתי. עדיין לא נגמרה. ראיתי אותה מאבדת שליטה על המחשבה, על רצונותיה, אפילו על צרכיה במיטה. מצאתי עצמי דואגת לה כמו לילד קטן. לנגב את הריר, להציע את המיטה, לתת לה את התרופות, להשכיב אותה לישון. והיום שוב ראיתי את החיוך הזה. עם המבט השובה. המהפנט. ונזכרתי כמה טוב. ומצד שני חשש אחר עלה.

שיחה טלפונית עם אחת שכבר רחוקה, שפעם חשבתי שחלקנו מסלול. ועכשיו, מרוחקת אפילו בטלפון. אומרת דברים ששתינו ידענו, אבל לא נאמרו.

מעגל אחר נפתח מחדש השבוע, חזרתי אחרי שלוש שנים. אולי כדי להביא לעצמי איזשהי סגירה. הוא שוב שאל למה איני מרכיבה עדשות, ממש כמו לפני שלוש שנים. ואמרתי שאולי הפעם אשקול. ולרגע שאלה תמימה העלתה תסכול אדיר. דמעות החלו לזלוג. הוא לא מבין, אני לא רוצה להסביר.

וקצת לפני סיום היום, ממהרת בדרך לרכבת, צלצול טלפון, מזכירים לי להגיע, משהו שהתחלתי לפני הרבה שנים ובאמצע פשוט נכנעתי והלכתי. כן, אני אגיע. שלושה אורחים, אפשר? אמא, אבא, יש לכם משהו ביום שני? תשריינו את יום שני. משהו קטן. קטן. פשוט תשריינו.