לא הצלחתי לשכנע את אמא ללכת לקנות לי את הקפה שחסר לי כבר מזמן. יש בה המון אמוציות שליליות כלפי החנווני מאז העלה את המחיר. "גנב, הוא פשוט גנב!!" זה כל מה שהסכימה לומר.

ביום ב' חרשנו את כל שוק מחנה בחיפוש אחר הקפה שרציתי. כל חנות תבלינים וכל חנות שהציעה קפה בטעמים. אין. בעצם היה אחד. בעצם שניים. אבל לא מה שרציתי. לאחד היה בטעם וניל ורציתי אגוזים. לאחר היה בטעם אגוזים אבל הוא עצמו לא היה מהסוג שהייתי מוכנה לעשות איתו עסקים. אז אמרתי ביי ביי והמשכתי בחיפושים.

אז אמא אמרה לי לא לדאוג, כי יש בלוינסקי. והגענו לשם ביום ד'. איפה בלוינסקי? היא לא יודעת. פשוט שמעה שיש שם כל מה שצריך (?!). כיתתנו רגליים דרך חלק ניכר של לוינסקי, ופנינו מזרחה בפנייה לרחוב העליה. עברנו דרך הרבה חנויות של משקאות, אף לא אחת של משקאות לא אלכוהוליים. וגם רוב החנויות החלו להיסגר. אז היא הציעה ללכת לשוק הכרמל. שם יש הכל. עובר אורח הדריך אותנו לחזור את הדרך שכבר הגענו מלוינסקי ולהמשיך יש באותו כיוון.  אז המשכנו. טוב שהשמש כבר שקעה. וכדי לאזן את ה-3 מיני מגנום שאכלתי אתמול בפקטורי בר, ואת המיני מגנום שהיא אכלה למרות שאסור לה, החלטנו ללכת ברגל. הלכנו משך 20 דקות אולי, כיתתנו רגלנו (עכשיו אני תוהה אם לכתת רגליים יכול איכשהו קשור להפיכה של הרגליים לכתיתה – שניצל אם זכור לי נכון. כן. אולי יכול להיות שזה באמת המקור. או שיש לזה פירוש ממש פשוט, שאחשוב על עצמי ממש מטומטמת. כמו שאחותי ציינה שיש לי הצתה מאוחרת כשבסביבות גיל 20 עלתה בי הברקה ששטיח הוא שטוח. בינתיים אשאר עם השניצל). באיזשהו מקום באלנבי היא הסבה את תשומת לבי שמעבר לרחוב יש חנות לקפה וממתקים. חיש מהר עברנו את הרחוב. בעודי חוצה את הכביש, שמתי לב לשלט "סגור" על הדלת. היא לא שמה לב לשלט, מנסה לפתוח, אבל נעול. במקרה המוכר בפנים, מסיים חשבונות של אותו יום או משהו כזה. כבר חשבתי על איך לסמן לו בפנטומימה "בבקשה, תכניס אותנו, אנחנו נואשות. לא תאמין כמה הלכתי כדי להגיע לכאן, אני מגיעה מחוץ לעיר, בבקשה, בבקשה, בבקשה!!", אבל לא היה צורך. הוא רק סימן באופן רגוע שניתן לו כמה שניות לסיים והוא יאפשר לנו לקבל שירות. אף שהגענו מאוחר. סוף סוף.

בחנות עצמה, כמו משב רוח מרענן, ריח קפה מגרה את החושים.  בא לי. שאלתי אותו אם הוא מחזיק קפה בטעמים, הוא בהבעת ביטול מציין שאינו מחזיק "דבר כזה". ובכל זאת, היה לו חצי קיר מלא בפולי קפה לטחינה. אולי הוא מבין בזה יותר ממני. ואולי זה היה שכבר נואשתי מלחפש, אז הסתפקתי במה שרציתי. או אולי הדרך בה אמר את זה. בכל אופן החלטתי לנסות.

אמרתי לו שאני רוצה כזה וכזה וכזה. הוא ניסה להאט אותי. איך אני מתכוונת להכין את זה. אספרסו או תורכי. אמרתי כמו תורכי. מים רותחים. ביקשתי 200 גרם של מוקה. אחר כך אמרתי שאני רוצה לנסות את הברזילאי, הקולומביאני, ואת המיקס המיוחד של שניהם. הוא אמר במידת סמכותיות: "אני אביא לך משהו טוב". וטחן 100 גרם מתערובת ברזיל + קולומביה + רובוסטה. עליה כתב SUPER ESPRESSO. נשמע לי טוב. הוא טחן גם 100 גרם של תערובת ברזיל + קולומביה. אהבתי את הדרך בה הוא שירת אותנו. באיטיות. השקילה המדודה, האריזה בקפדנות. כבר אז חשבתי על שקנייה כזו אני לא חווה לעתים קרובות. הסברתי לו שאני יודעת שמה שאני מתכוונת להשאיר לשימוש מאוחר יותר אני צריכה להשאיר בהקפאה. הוא הוסיף וחידד שמה שפתחתי לא להחזיר למקפיא. לשמור בצנצנת אטומה. רשמתי לעצמי (באופן מטאפורי. לא היה לי עט ונייר. וגם לו היה לי, יכולתי לזכור את זה לבד). ואז שאלנו לגבי הקומקומים לאספרסו. הוא אמר שמכונה חשמלית עולה 400 ₪ והנוזל נשאר חם 20 דקות. הקומקומים לכריים יש שני סוגים. הוא אמר ששלו מיוצרים באיטליה והזהיר אותנו מאלה המיוצרים בסין. אמא ציינה שכבר יש לנו אחד בבית. אבל מאלומיניום. היא שאלה לגבי אלה מנירוסטה. הוא הביא שני דגמים. אחד לכמות של 4 ספלוני אספרסו, ושני לכמות של 6 ספלוני אספרסו (ספלונים. לא ספלים. כמות קטנה מאוד). הוא הציג את המחירים ולשאלה אם יכול לעשות לנו הנחה "באיזה מחיר אתה יכול למכור לנו?" הוא ניענע ראשו, אולי באי נוחות. אמר שגם כך יש לו בעיות עם היבואן, שהמחיר שלו נמוך ב-30% משאר המשווקים, והוא לא נוהג לעשות מבצעים כי המחיר שלו גם כך נמוך. חייכתי ואמרתי לו שזה בסדר, אבל במתנה ייתן לי  200 גרם קפה רובוסטה. הוא הנהן ואמר שהוא כבר יסדר לי משהו טוב, חזרתי בי והשבתי לו שהוא יטחן בשבילי מה שלדעתו הכי מתאים. הוא שאל אם לארוז את זה למתנה. הצעתי לאמא לסדר אריזת מתנה לאבא (שכן הוא מכין את רוב הקפה. וכבר מזמן שקלנו לקנות לו מכונת אספרסו בתור מתנה), אבל לא רציתי להטריח אותו יותר.  שקית עם הדפס של סרט אדום הספיק. שאלתי את אמא אם היא יודעת להכין קפה בקומקום כזה. היא אמרה שסבתי, לפני שעלתה לארץ, הכינה קפה רק בקומקום כזה. המוכר הנהן ואמר "כן, זו היתה התרבות האיטלקית שם". הוא טחן עוד 200 גרם לאספרסו מהתערובת העדיפה לטעמו והסביר קצת על המכשיר, הבלאי היחיד הוא בגומי, צריך למלא עד גובה השסתום, טחינה של קפה לאספרסו היא גסה יותר. הטחינה לצורת הכנה של קפה תורכי תסתום את הקומקום.

מאוחר יותר ברחוב, תהיתי למה סבתא לא סיגלה לעצמה מתכונים איטלקיים.  אמא סיפרה שלאמה היו חברות איטלקיות, אך משום מה לא בישלה פסטה חוץ ממקרוני. אולי לא טעמה בגלל הכשרות. בסקירה של מאכלים שאני יודעת שסבתא בישלה, נראה לי שגם מניקוטי נכנס לתפריט. אמא סיפרה לי שבבית של סבתא הכינו. לנו היא לא מכינה כי אנחנו לא אוהבים. שאלתי אם היה להם מכשיר פסטה. היא אמרה שהכינו את העלים עם מערוך. מאבא אני יודעת בעיקר על הפטלסוס (פאט א לה סוס – בצק ברוטב, תרגום אחר לפסטה ברוטב או ספגטי).

מאוחר יותר הסתבר לי שהסבתא עם הקפה אספרסו היא בכלל מֵמֶה, סבתא מצד אבא. ונזכרתי שרק לפני כמה חודשים, כשסיפרתי לאבא שקרובה מהצד של אמא דוברת גם איטלקית, גיליתי שגם מֵמֶה חונכה ע"י נזירות איטלקיות. ואיך זה שאני לא יודעת כלום כמעט על המשפחה שלי? לאחרונה, בשבועות האחרונים אני מוצאת שזה מטריד אותי יותר.

בחזרה ברחוב אלנבי נכנסנו לחנות ברשת שמשך כמה שנים החרמתי. הבגד הראשון שניסיתי היה מוצלח, שעה של מדידות אחר כך הניבו בעיקר תסכול. ואז בקופה המוכרת ציינה שיש מבצע של שני פריטים ב-100 ₪. עוד חצי שעה של תסכולים עד שבחרתי עוד שני פריטים, שמלות, לא שהייתי כל כך מרוצה מהם. המוכרת אמרה שאותן השמלות הן לא באותו מבצע. חלק בי היה מאוכזב, כי גרמו לי לבזבז זמן יקר.  מצד שני קצת הוקל לי, כי לא באמת התאימו לי. אחת במידה XS, שנייה הדפס לא משהו משהו. אמא ישבה בספה, עומדת להירדם ועם כאבי ראש. היא בכלל רצתה להיכנס לחנות ממול, בסניף של רשת מתחרה. משום מה התפקידים התחלפו. בדרך כלל זו היא שבודקת כל פריט בכל קולב או ערימה, ואני זו שממאנת למדוד, רוטנת וזועפת ורוצה ללכת משם. את הסיבוב הבא כבר עשיתי יותר מהר. בחרתי שמלה מהמוט של הפריטים במבצע, אפילו בלי למדוד, הוספתי איזו חולצה, כי הובטח שפריט נוסף ב-29.90. כשהגעתי לקופאית בפעם השלישית היא ציינה שהחולצה הזו גם היא לא באותו מבצע. יש מבצע אחר של 3 חולצות ב-100 ₪. פשוט הסתכלתי בקופאית ושתקתי. היא אמרה "את רוצה את זה במבצע של פריט שלישי ב-29.90?, בסדר". אולי כבר היה לי את המבט של "אני מוכנה להשאיר את כל הפריטים בקופה וללכת". בסופו של דבר הצלחנו לצאת משם.

כל הדרך חזרה הייתה בניחוח משכר של קפה טחון טרי. כשהודעתי לאבא שיש לו מתנה, אמרתי לו שהוא יכול להריח אותה. הוא שאל אם זה בושם (?!). מסתבר שאבא שלי לא יכול להריח. הלם כפול. 1) אני באמת לא יודעת הרבה על אבא שלי. 2) בגלל שרוב הטעם הוא בחוש הריח, שאצלו לא קיים, חוש הטעם של אבא דפוק, ובגלל זה הוא מחרבן את רוב התבשילים שלו. אולי הוא מוסיף יותר מדי חריף מאותה סיבה.

היום ניסיתי שני דברים: השמלה שקניתי בלי למדוד יושבת עלי מ ע ו ל ה. ואני  חשבתי שהיא תהיה בעיקר כותנת לילה. כנראה שלא.

קפה מוקה שנטחן לקפה תורכי: ט ע י ם.