לפני הכל אני אודה שנכשלתי באופן שלא צפיתי. ז'תומרת כן, צפיתי. לא צפיתי שאכשל, אבל צפיתי ב"כוכב נולד". מה לעשות, כשמשעמם, באים לשבת מול המדורה, מביעים דיעה על ביצוע כזה או אחר, מביעים יותר דיעה על שופט כזה או אחר, הרבה ביקורת כלפיהם, ככה, יוצא שבסוף הופכים ל"צופים" של התוכנית המנוונת, הגרסה הכל כך לא מוצלחת למקור האמריקני. מה אפשר לעשות? זו לא הפעם הראשונה, כנראה גם לא האחרונה.

בכל אופן, יותר מלביצועים, לעיבודים או למתמודדים, יש לי הרבה ביקורת כלפי השופטים. מי או מה הכשיר אותם לכאלה? מה הסמכות שלהם? מי הכתיר אותם? יותר מזה שניתנה להם הזכות לבחור את המתמודדים הסופיים, האפשרות להביע את מורת רוחם מביצוע נהדר או להרעיף את כל הסופרלטיבים על זמרת שצועקת את כל השיר או לזמר שמנסה להידמות לפופ רוקיסט כשעושה עיבוד לשיר של אייל גולן אבל יוצא לו יותר חיקוי של זהבה בן, ואני מרגישה כאילו מריעים למלך העירום, כי ככה זה שלהפקה יש אג'נדה משלה ומנסים לקדם את המועדפים של ההפקה. העונה הזו, או שאולי זה התחיל כבר קודם, אני לא בטוחה, יש טוויסט חדש: בסוף התוכנית יש לשופטים דירוג משלהם, שקובע לא פחות מ-25 אחוזים (!!) מהדירוג הסופי. זה לא פוגע קצת-קצת-קצת ברעיון של בחירת הצופים? אני לא פרייארית להצביע לדבר כזה, אבל בכל זאת, הרעיון מקומם.

 

עוד דבר שהציק לי, שמתי לב אליו בעונה של מרינה-מעודה-ההוא שהסתבך עם סמים בצה"ל, זה ששופט מסויים, לפני שהתו הראשון התנגן, דעתו על הביצוע או המבצע הייתה כבר ברורה. אם המתמודד נראה טוב יותר, או בצד האקצנטרי יותר, בעל נטיות שונות, נראה כאילו יכול להשתייך למגזר מסויים, יעזור לקדם אג'נדה כזו או אחרת מתישהו, אך פרט למקרה של מרינה, בעיקר מתמודד, אותו שופט פשוט יידלק עליו, יימרח עליו, יישפך עליו, יכריז שזה הביצוע הכי טוב של הערב, הכי טוב של העונה, הכי טוב של התוכנית. שזה ביצוע של גמר. כן, בטח. בסך הכל, בלי קשר לרמה של השיר, הבחירה, העיבוד או הביצוע, השיפוט ניתן לפי נתוני המבצע או מבצעת. אם הוא מחבב אותו או אותה או לא.

 

נזכרתי היום במבחן הסבירות. זה משהו שלמדתי לפני מס' שנים שניתן לספור על יותר מיד אחת. עד כדי כך שאני לא רוצה להתחיל לחשוב כמה בדיוק. כל כך מזמן. זה היה באותה שנה א', שבין כל קורסי המבואות שמתוכם נזכור במקרה הטוב שפעם למדנו מה המושג הזה אומר, למדנו גם מבוא לסטטיסטיקה. גם בקורס הזה, לא טרחו להסביר על הוכחות או חישובים, פשוט נתנו לנו נוסחה, לימדו אותנו מה להציב איפה בנוסחה, להשוות את התוצאה לטבלה מסויימת, ולנתח במידה אם הנתון משמעותי או לא. זה לא משהו שרובכם תתעסקו איתו, אבל אם אי פעם תקראו מחקר, סביר שתתקלו במושג סטטיסטי כזה או אחר, עדיף שנאמר שלמדתם את זה ונצא ידי חובה. שיהיה. מאז עברו כמה שנים, אני לא זוכרת הרבה מעבר לממוצע, חציון, התחלקות נורמאלית, אבל נזכרתי בתרגיל מסויים, נראה לי שזה היה בקטע של התחלקות חי בריבוע או טי בריבוע או משהו כזה: שופט נחשד שפסקי הדין שלו אינם ללא משוא פנים, יש נטייה להחמיר או להקל עם מגזר מסויים. לצורך כך נאספו (הומצאו?) כל פסקי הדין במשך השנים, נתנו לי את הנתונים והוטל עליי להציב מספרים בנוסחאות על מנת לקבוע אם ההשערה נכונה או שגוייה. נרתמתי למשימה, הצבתי בנוסחה, הקלקתי במחשבון, כתבתי את התשובה בפורמט המתבקש (בסבירות גבוהה או נמוכה, אין דבר כזה ב-100% במדידות כאלה, צריך להיות זהירים) יצא שהשופט לא כזה נטול משוא פנים. ידעתי שאת התרגיל יבדוק אותו מתרגל שכולם חשבו שהוא חתיך, אני חשבתי שהוא חמוד, אבל הטעם היה קצת שונה. אם היה מתרגל של פיזיקה, אז אולי הייתי מתאהבת, אבל רציתי להישמע כאילו אני לא מרובעת כ"כ, הוספתי לאחר האבחנה ששיקול השופט מוטה, השופט הוא בן... נראה לי קצת גיקי עכשיו, אבל זאת לא חוכמה אחרי ככה וככה שנים שמתעצלים אפילו לספור. כשהמתרגל פתר את זה בכיתה הוא חזר על אותו משפט, אולי השלים את הבלאנק בשלוש הנקודות. ואולי זה היה ההנחתה שאחרים גם הוסיפו לפתרון שלהם? אם הייתי מוצאת את התרגיל, הייתי סורקת אותו ומעלה אותו. אבל יכול להיות שהוא כבר נזרק. או שאולי כתבתי אותו בעפרון שכבר דהה. לא נראה לי שאטרח אפילו לחפש. עכשיו כשאני חושבת עליו אני חושבת שהמגזר של המקופחים היה נשים.

 

למה זה עלה היום? לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שנזכרתי בתרגיל הזה. אולי זה כי בשבוע שעבר עשיתי מהלך וניגשתי לראיון לגבי המשך הלימודים? המאמרים שהתחלתי לקרוא כדי לקבל קצת חומר רקע עדכני? אולי מה שהיה רדום או מודחק במעמקי הזיכרון מתחיל להתנער מאבק ולהפוך לרלוונטי? אהה, מי יודע?

 

 

יום רביעי. סיימתי משמרת בוקר, אני עייפה. היה קוריוז קטן בצהריים שאיזה ערס, בסביבות גיל 30 אולי, מנהל מחלקה שקשור לבעל-בית, שמעתי שהוא נוהג לרכוב איתו על סוסים או משהו כזה, בדר"כ תומך נלהב במנהל המגעיל שלנו, התחיל לצרוח. ליד הלקוחות. אמר שעושים לו צרות בעבודה, לא נותנים לו לעבוד כמו שצריך, עדיף לו להיות עובד פשוט, מישהו אמר לו שהוא יכול ללכת הביתה אז הוא הולך הבית. ההצגה לוותה בנפנוף מפתחות של ערסים. אחת מהקופה ניסתה להרגיע אותו, תשאר לדבר איתו לפחות, הוא לא הסכים, הוא אמר את שלו ויצא. אחרי שעה קלה הוא חזר כמו טאטל'ה והמשיך לעבוד. הצגה מוזרה ראיתי היום. אולי אכתוב על זה בפוסט? ממשיכה לעבוד. לקראת סוף היום, שמועות אומרות שההסעה שבדר"כ נוסעת לרמלה-לוד ואח"כ שבה להסיע אותנו לעיר פועלים אחרת תקבץ אותנו על אותו טרנזיט מקרטע, מסריח, לוהט וצפוץ ותעשה מסלול אחד ארוך, אני בסופו. אין לי כוח. אני עייפה. מיובשת. לא הדליקו את המזגן באיזור של הקופות בעוצמה מספיקה, אני צריכה אוויר. אם הנסיעה ארוכה, לפחות תהיה מאווררת. שאוכל לקרוא בספר שלי. שתעבור באופן שאוכל לסבול. במושב הקדמי יש חלון, אפשר גם להרגיש קצת-קצת את המזגן החלש. שמתי לב שהערס בן 35-40, אולי יותר, הגיע גם הוא למשמרת ערב. פעם שעברה שתפסתי את המושב הקדמי הוא לא קיבל את זה יפה. הנהג הסימפטי הגיע. שאלתי אותו אם אוכל לשבת במושב שליד הנהג, הוא אמר שהוא לא מתייעץ עם הערס לגבי זה. אמרתי לו שבמקרה הזה, אני מתכננת לו עימות קטן איתו בנושא הזה וקרצתי לו. ;).

 

הלכתי לכיוון הטרנזיט, הדלת הראשונה נעולה, עליתי מדלת ההזזה מאחור והתיישבתי במושב ליד הנהג. דיברתי עם עובדת אחרת, על איך שהתנאים שנותנים לנו אפילו לא מקיימים את המינימום שקבוע בחוק. שנראה לי שאם אין אפילו עובד אחר מהעיר הזאת, שכל העובדים מגיעים מערים עניות, זה לא בגלל שכולם פה כל כך מתקדמים. יש אנשים שרוצים לעבוד, יש גם בני נוער שהיו רוצים לעבוד בקיץ. חייבת להיות שם לשכת אבטלה. אבל לשכות אבטלה מנועות מלשלוח עובדים למעסיקים מושחטים שמנצלים את העובדים. רק הלשכה שלנו, מנוהלת ע"י מכשפה, פתאום לא יודעת שהמעביד חייב לשלם על הסעה. לא יודעת שחייב לספק הסעה עד הבית כשאין תחבורה ציבורית. מעמידה פני תמימה - "לא יודעת"... תבררו בהסתדרות. כן, בטח לא יודעת. שכר על שעות נוספות, דיני תעסוקה בסיסיים, כל מה שבר-דעת יודע היא - מנהלת לשכת תעסוקה לא תדע?! שתלך לעזאזל!

 

ספרו את מס' העובדים מכל המקומות, אולי לא יאחדו את ההסעה. אז פתאום הערס המבוגר יותר התחיל לצרוח עליי. "לא!! היום אני אלמד אותך לקח, את לא תשבי פה היום!!!" הוא הכניס את היד שלו מאחורה כדי לפתוח את הדלת מהכיוון שלי, פתח אותה והמשיך לצרוח עליי. כנראה הסתכלתי עליו כאילו הוא מטורף. "כזו קטנה", הוא מסמן לי עם האצבעות שלו, "כזו קטנה אני יעשה ממך היום, כזו קטנה אני יעשה ממך" הוא המשיך לסמן עם האגודל והאצבע. מאיפה הוא מעז? אמרתי לו שאני ישבתי כאן כבר עשר דקות כדי לנסוע מקדימה, השם שלו לא מופיע על המושב, אני יושבת במושב קדימה היום. הוא אמר לי שאת הפרצוף הזה שלי אני יכולה לעשות מאחור, " תקחי את עצמך ואת הפרצוף שלך ותעופי מהמקום שלי!!". לקחתי את החגורה כדי לחגור את עצמי, הוא משך אותה ממני. המשיך לצרוח, " את, את יכולה לעשות את ההצגה הזאת לחבר שלך. אם יש לך חבר. את תעופי מפה עכשיו!" משך אולי עשר דקות תמימות הוא צרח עליי. ראיתי טיפות רוק נורות מהפה שלו. איכס. אני שמחה שהמושב בטרנזיט מציב אותי קצת גבוה ממנו, הודות לכח הכבידה הטיפםות נושרות מטה. אני מרחיקה עצמי מהחלון, כדי לספוג כמה שפחות טיפות. בנאדם כזה מכוער! למה הוא חושב את עצמו?! הוא המשיך לצרוח ולצרוח. נשים מאחור אמרו לי לבוא לשבת לצידן. אמרתי להן שאני לא מוכנה. היום אשב מקדימה. "על הזין שלי את תשבי כאן היום! על הזין שלי את תשבי פה!!" הוא המשיך לצרוח. "את, את יודעת מה? את צריכה טיפול, אבל אל תדאגי, היום, אני יטפל בך! היום את תקבלי טיפול ממני, אני יטפל בך!". תיארתי לעצמי שאותו ניאנדרתל, בטח נרקומן או נרקומן לשעבר, מכוער וטיפש, לא היה מהסס לתקוף אותי פיזית במקום אחר, אבל זה מקום העבודה שלי, לא אתן שיאיימו עליי במקום העבודה שלי. לא חשבתי שהוא יעז לתקוף אותי פיזית. ראיתי את הקב"ט וצרחתי לו שיבוא. כן, הוא אחראי בעיקר לגניבות. אף אחד מהשומרים בכניסה שרואים הכל, אפילו נראים משועשעים מהמחזה ולא פוצים פה לומר מילה מעזים לגשת אליו או לברר מה העניין, אז אפנה לקב"ט, בטח יש לו אחריות כלשהי. "ג'ינג'י, ג'ינג'י", צרחתי לעברו, מקווה שישמע אותי למרות הקול החלש והגבוה שלי והצרחות שלו שלא פסקו. "ג'ינג'י, בוא לכאן, הוא תוקף אותי!" ג'ינג'י, הגיע, שאל מה הבעיה, הסברתי לו שתפסתי את המקום לנסיעה והמטורף דורש שאקום. "אז תשבי מאחורה, מה הבעיה?" היתה התשובה של הקב"ט. עניתי לו "לא", אמרתי לו שאני ישבתי שם כבר עשר דקות, שאני תפסתי את המושב הקדמי ואשב מקדימה. הוא פנה אלח הערס המטורף ואמר לו "עזוב". לך שב מאחורה. הוא המשיך לעמוד שם, דלת פתוחה ולצרוח עליי. ניסיתי לקחת שוב את חגורת הבטיחות, לחגור לקראת הנסיעה, הוא משך אותה ממני באופן אלים, משך אותה ודרך עליה, כדי שלא אוכל לקחת אותה. קראתי לחוסיין שעבר שם, דמות של מנהל, שאחרי שהציע לי לשבת מאחור וסירבתי, גם הוא אמר לו לשבת מאחורה. הטון של הדברים שלו השתנה. הוא אמר, "כל אחד אחר ישב פה ולא את!, מצידי הכסא ישאר ריק ואת לא תשבי פה!". מה למטורף הזה יש ממני?! מה הוא חושב, שזה שאשב מקדימה נועד להשפיל אותו? הרי אף פעם לא ראיתי שיש לו זכות על הכסא ליד הנהג, אז הוא יכול לשבת מאחור, בבגאז' או על הגג, זה אותו דבר מבחינתי. עוד כמה דקות של צרחות שנראו כמו נצח, הקב"ט כנראה הביא את המנהל, הייתי מוכנה להתעמת גם איתו אם הוא יציע לי לעבור אחורה, אבל לא, הוא פשוט אמר לו בשקט ללכת אחורה והוא התיישב מאחור כמו טטאל'ה. כל השאר נכנסים, מתחילים לנסוע. אני בטח הייתי מאוד נבוכה, הפרצוף שלי אדום, לא רוצה לדון בזה. הוצאתי את הספר שלי והתחתי לקרוא. לא הייתי מרוכזת כ"כ, אז לא התקדמתי אפילו פסקה, אבל הייתי במושב הקדמי, עם ספר בידיים שלי, כפי שתכננתי.

 

אחרי קילומטר או שניים הנהג התחיל לעבור על רשימת הנוסעים. אחת חסרה. המעופפת. צרחות וקללות. לעזאזל!!. הוא מסתובב, מתקשר, מודיעים לו שהיא עוד מעט תהיה בחוץ, "אבל כבר אחרי ארבע וחצי", לעזאזל!!. סופרים את הנוכחים, ההסעה מלאה. הוא מציע ששלושה יצטופפו לארבעה, זה יעבור, כדי שנוכל לנסוע (ועוד ביקשו שאשב מאחור!), או שאחד ירד ונהג יבוא לאסוף אותו אח"כ. הערס המבוגר ירד. איתו החבר שלו, שניסה להתקרב אליי, אבל משום מה נעלם מהראדר כשהערס תקף אותי, מחכים לעובדת המעופפת שתסיים את העבודה שלה, תחתום ותעלה להסעה. חשבתי שבזמן שניסע ונשאיר אותו מאחור, אראה לו באמת מי יצא קטן קטן, שאסמן לו עם האגודל והאצבע "כזה קטן...". אבל אנחנו גרים באותה עיר. הוא יכול להתנקם בי. אולי עדיף לשמור על פרופיל נמוך. המשכתי לצפות במה קורה. היו חילופי דברים בינו לבין הערס הצעיר יותר. לא קראתי את השפתיים, אבל אחרי כמה משפטים הערס המבוגר נכנס בשער והלך לכיוון של החנייה, שם היה הערס הצעיר יותר. כנראה שהזמין אותו לשיחה צפופה יותר. אני מתארת שהוא הלך עם חזה בחוץ כמו קוף שמנסה לבסס את הדומיננטיות שלו, יכול להיות שלא כך היה, אבל כך אני זוכרת את זה. כשהיו קרובים אחד לשני, ראיתי את הגב של הערס הצעיר ואת הפנים של הערס המבוגר שפנה אליו. הוא דיבר בשטף של זע מטורף, הסתכל אליו עם עיניים מטורפות, מה שכנראה השתדלתי להמנע ממנו כשהיה כמה עשרות סנטימטרים ממני. אח"כ נראה שהם מדברים על לגשת למקום מרוחק יותר, בהבעת פנים של "בוא, בוא" והטייה של הראש לכיוון הרחוק יותר של החנייה. אחרי דקה או שתיים שמעתי - "הם הולכים מכות!". אמרתי לעובדת מאחוריי שכך עדיף. שיוציא את עצבים שלו במכות עם גבר במקום על אשתו. כאן כבר השתנו התוכניות, רוב העובדים ירדו, אח"כ הודיעו שמפרידים את ההסעה, הוא נוסע קודם לפזר עובדים של רמלה-לוד, אח"כ חוזר בשביל השאר. אני נותרתי במושב ליד הנהג. אז מה אם אשאר באוטו לנסיעה מיותרת. עדיף על להישאר בקרבה שלו. ושל כל השאלות. עדיף להשאר באוטו. זה נראה בטוח יותר.

 

למחרת בבוקר העובדות שישבו מאחוריי שאלו איך היה לי אומץ. הן לא היו מעיזות. השבתי לאחת שגם אני מעדיפה להיות חכמה על פני צודקת. לו ידעתי שכך יגיב, מלכתחילה לא הייתי יושבת שם, אני לא ששה להיכנס לעימותים. גם לא חשבתי שיתקוף אותי במקום העבודה (מסתבר שאח"כ הוא אמר "אם היא לא הייתה בחורה..."). פשוט שהוא התחיל לקלל אותי, ניסה להשפיל אותי, לא הייתי מוכנה שיאיימו עליי במקום עבודתי. מהעדכונים שקיבלתי בבוקר כבר הבנתי טוב יותר מה הלך. הערס הצעיר התעמת עם המנהל על למה הוא לא מקבל מספיק עובדים וצריך לעבוד כמו חמור. אחרי שהוא הצהיר: "אני הולך הבית" המנהל הקשוח התקפל, התחנן שהוא יישאר והערס הצעיר כנראה קיבל מה שהוא ביקש, יותר סמכויות ומה לא, לפני שחזר לעבודה כמו טאטל'ה. אח"כ הוא טייל באיזורים האחרים שקיבל עליהם סמכות, הורה לעובדים "תעשה כך וכך וכך", לשאלה "למה?" או "אתה לא המנהל שלי" הוא השיב: "עכשיו אני המנהל שלך". כנראה שזה מה שעצבן את הערס המבוגר יותר מלכתחילה, כשראה אותי החליט להוציא את התסכול שלו עליי. בבוקר סיפרו שהוא פוטר, אח"כ בוא הגיע בהסעה של הערב, בהסעה חזור שלי הנהג אמר שהוא מעוניין לעבור למחלקה אחרת, בא לדבר עם המנהל, מי יודע מה. ביום שישי לא ראיתי אותו. מי יודע מה קרה. אני מקווה שלא יחשוב שהיתה לי כוונה לעצבן אותו או להשפיל אותו. לא היתה כזו. אני לא רוצה שיתכנן נקמה נגדי. שימצא עבודה מהר. שימצא עבודה טובה יותר. רק שלא יתקרב אליי שוב.