השינוי שמתחולל בי, חלקו פנימי וחלקו חיצוני, קשה לי להגדיר מה שייך למה, זה מסובך לכמת כמה חיצוני וכמה פנימי. חלק מהשינוי הוא שטחי ברמת העור, השיער והציפורניים, חלקם מעט עמוקים יותר, ברמה של שכבת השומן והשרירים שמתחת לעור, חלקם עמוקים ברמה של אנדוקרינולגיה, של רמת ה-TSH, בלוטת התריס והורמונים אחרים, וחלקם עמוקים ברמה של ההרגשה הכללית, של דרך החשיבה, ברמה של הנפש, המודע והתת-מודע כנראה.  אחד משפיע על השני, זו מערכת מסובכת.

הערת שוליים: כתבתי כבר די הרבה, אבל עכשיו נראה לי שכדאי שאוסיף קודם את החלק של מה שהייתי. כדאי אולי שאדגיש שאני עדיין מרגישה שאני בתהליך. כפי שאני מגדירה את זה: משתקמת. כך התחיל הסיפור: הייתי עצובה רוב החיים שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני הייתי ביישנית, מלאה עכבות, מלאת תסכול. שום דבר לא סיפק אותי. לא ידעתי איך ליהנות מדברים. לא הבנתי איך אנשים אחרים נראו כאילו הם נהנים מהחיים. לפני איזשהו מפגש או אירוע הייתי נוטה לדמיין תרחישים שליליים, לחשב מה אעשה כשיפגעו בי, איך אגיב אם יעליבו אותי, היה די קשה להתנהל כך. מהצד השני, אם רציתי משהו אחר, בניתי פנטזיות על מה שהייתי רוצה, אבל לא יכולתי לממש את מה שרציתי מפני שהייתי כל כך עצורה. זה הוביל לעוד תסכול וייאוש. היה לי קושי גם במישור הבינאישי. לא ידעתי איך לתקשר עם אנשים, מצד אחד לא הבנתי לפעמים את מה שכתוב בשורות הקטנות, הרגשתי שחסרה לי הבנה בסיסית של קודים חברתיים, סימנים שלא הבנתי או יכולתי לחקות. לא יכולתי להגיע לקשר מעמיק ולשתף. בנוסף, חשתי שאיני מצליחה לגרום לאנשים להבין מה אני מרגישה, לא יכולתי להתבטא. שחסר בי משהו, שאין לי כישורים. בשנים המוקדמות, בערך מאז חטיבת הביניים, החלה בעיית דימוי עצמי, ממנה השתחררתי אולי אחרי הצבא. שנאתי את מה שהייתי ולא יכולתי לשנות את זה. לא היה אף אחד שיעזור לי. הייתי נוטה להסתגר, להעניש את עצמי, לכעוס על עצמי. הייתי מיואשת. לא ראיתי טעם להתאמץ, כשניסיתי ונכשלתי, השתמשתי בכישלון כעוד תירוץ להמשיך להסתגף. אחרי הצבא ניסיתי מסלול לימודים שלא התאים לי. כשבחרתי לוותר, או כשהרגשתי שלא נותר לי מה לעשות חוץ מלוותר, חשתי שהתאמצתי לחינם. שאין לי אף כיוון. נסגרתי ופניתי להתחבא מן העולם.

השינוי החל כנראה מתישהו לפני כמעט שנה וחצי. פחות חודש או שניים. הייתי במצב לא טוב. ידעתי שאני אצטרך שינוי. לא רציתי  להרגיש שאני מקבלת החלטות מרחיקות לכת בגלל המצב בו הייתי. החלטתי משהו. שמתי לי מטרה שבכל מקרה, לא משנה איך הדברים יתפתחו, אחפש לשנות את המצב שלי. אולי זו הייתה ההבנה שגם אם אשאר באותו מצב, או שהדברים יקבלו תפנית אחרת, בכל מקרה לא ישתנו לטובה עבורי. או שהבנתי שבאותו מצב לא היה פוטנציאל לעזור לי. פשוט הייתי במצב כזה. בתחתית של התחתית. אז נתתי לי תאריך יעד של יוני או יולי, במציאות זה לקח יותר זמן, אבל השינוי התחיל.

אז ברמה השטחית, אני נראית טוב יותר. אני מרגישה שאני נראית טוב. גם אומרים לי את זה. לפני יותר משנה שקלתי בערך 62-63 ק"ג. ידעתי שאני נראית טוב, אבל חשבתי שיש קצת משקל עודף. לא במידה של הכמעט אנורקסיה של כמה שנים קודם (אז אני שקלתי בערך 58, ירדתי מ- BMI 21.5 ל-BMI של סף התת משקל). לא הרבה. כמה קילוגרמים ספורים. בגלל העבודה המזוויעה שהייתה לי אז, סדר היום שלי השתנה כליל, עבדתי עד שעות הבוקר המוקדמות, כשהתעוררתי אחר הצהריים, בדרך כלל לא הייתי רעבה, אכלתי ארוחת בוקר קלילה. הרגשתי רעב רק אחרי שהתחלתי לעבוד, הייתה לי רוטינה קבועה של ארוחת צהריים בהפסקה של רבע שעה בסביבות 20:00. מאוחר יותר, לקראת חצות ואחרי, ההיגיון אמר שעוד מעט אני הולכת לישון, עדיף להסתפק בדברים קלילים, לא להעמיס. קפה ומאפה, חטיפים קטנים, ככה. הגעתי למצב שאכלתי בערך ארוחה מלאה אחת ביום בימי השבוע, תחת מגבלת זמן (לא ממש, אם רציתי, אפילו הרגשתי צורך, כדי להרגיז את האחראי, הייתי מאריכה את ההפסקה), ואף שניסיתי, אפילו השתדלתי, להעמיס קלוריות ולגוון את ההרכב התזונתי של הארוחה עם יותר חלבונים ושומן, ולהשלים חסרים בסופי השבוע, התחלתי לרזות. זה היה מאוד הדרגתי, אבל במהלך של 6-8 חודשים הגעתי למשקל של 58 ק"ג בערך. הגוף שלי התחטב, הרגשתי פחות כבדה, הייתי מרוצה. ה-BMI היה בערך 21.5, חשתי שאולי זה המשקל האידיאלי בשבילי. אופטימאלי.

הייתה לי תקופה מאוד לחוצה. הרבה דברים קרו, בחיים, במשפחה, בעבודה. הרגשתי חנוקה בעבודה, חיפשתי כל דרך לצאת, רק לצאת. התחלתי להיפגש עם פסיכולוג כבר כמה חודשים קודם. רציתי שינוי. בסופו של דבר פוטרתי מאותה עבודה. לא הרגשתי צער על זה. התרגזתי על הדרך בה זה קרה. אבל מילא, כבר הייתה לי עבודה חדשה. ראיתי שמרוב לחץ באותה תקופה רזיתי עוד שני קילו. השלמתי אותם עם סטייקים וכאלה. בעבודה החדשה החזקתי מעמד שבוע. פיטרו אותי באופן לא צודק. הגעתי למצב שבו הייתי במיטה כל היום. לא היה לי תיאבון. היו לי בעיות שינה כבר מקודם, אבל הן החמירו. התחלתי להתעורר אחרי מספר שעות, בהרגשת ייאוש עמוקה. לשיחות עם הפסיכולוג הייתי הולכת בחוסר חשק. רק מפני שלא הרגשתי נוח להתקשר לבטל. לא הייתי מרוצה מהמצב האישי שלי. נתק מלא מהסביבה בחוץ. במילה אחרת - דיכאון. וזה היה בערך 5-6 חודשים אחרי שהתחלתי ללכת לפסיכולוג. בסופו של דבר, פריצת הדרך שהגענו אליה בשיחות עם הפסיכולוג, אחרי חודשים של סטגנציה (היה לי קושי עצום להיפתח, לשתף), ומשלב מסוים הידרדרות, הייתה החלטה להתחיל טיפול תרופתי. לא היה בזה משום חידוש. היה לי ניסיון קודם. משך רוב החיים שלי הייתי עצובה. משבר של חרדה בשנה ב' של האוניברסיטה הביא אותי לקחת טיפול כלשהו. פרמקולוגי. החרדה עברה, הרגשתי שיש לתרופה גם תופעת לוואי פחות רצויה. הפסקתי. החיים חזרו למסלול הרגיל והמייגע. לפני כמעט שנתיים, כשהרגשתי שנמאס, ורציתי שינוי, ניסיתי מספר תרופות שלא עזרו לי. חשבתי שאולי אם אחזור לקחת את אותה תרופה משנה ב' זה יעזור. לקחתי אותה משך בערך שנה. כיום אני יודעת שזה עשה יותר נזק מאשר עזר. לא הייתי עצובה. לא הרגשתי הרבה למעשה. הפכתי לאפאתית. אף שידעתי שהמצב לא טוב, לא הרגשתי צורך או יכולת לשנות אותו. אפילו שרציתי להרגיש, רציתי לשתף את הרגשות שלי, לדבר, לשנות, לא הצלחתי. הייתי בקשר בו לא היה לי מה לומר גם אם רציתי ולא הפסקתי אותו. אולי משום שידעתי שזה קרוב להיגמר גם כך. ולא הייתה לי מוטיבציה לשנות את המצב שלי לכאן או לכאן. המצב שלי היה רע, ובכל זאת התמדתי בו ולא עשיתי שום דבר לשנות אותו. הפסקתי ליטול את התרופה, ואף שזה היה באופן הכי הדרגתי שיכולתי, סבלתי משך מספר שבועות מתופעות לוואי לא סימפטיות. לא הרגשתי רע מדי. תופעות לוואי היו קשורות לסחרחורות. מספר שבועות אחר כך פניתי לפסיכולוג.

היה לי קושי לפנות לפסיכיאטר. זה היה בגלל הנסיון הקודם שלי, החששות מטיפול שיעשה יותר נזק מתועלת, החשש מרישום של הטיפול בהיסטוריה הרפואית שלי (טיפולים קודמים עשיתי בשו-שו) והסטיגמה. כשהמצב המשיך להחמיר ידעתי שאין ברירה. היה לי גם מזל ללכת לרופא שסמכתי עליו. גם אם אני מרגישה שהוא לא מבין אותי עד הסוף, שההשקפה שלו על דברים מסוימים שונה לגמרי משלי, שחלק מההמלצות שלו הן הדבר הנדרש לכאורה, אבל אני פשוט לא יכולה ליישם אותן, לפחות בטיפול התרופתי הוא ידע איך לעזור. אני מרגישה טוב. לפעמים מצויין. אני מרגישה כאילו הרגשה של שימחה, התרגשות, שלא ידעתי מאז הייתי ילדה, או מעולם (כי בילדות יש תמימות, אצלי חלק מהתמימות נעלם, אני תאוותנית יותר, לאוכל, לדברים טובים, זה מרגיש לי טוב), התפתחה בי. כשניסיתי להסביר את זה, אז האנלוגיה הראשונה שצצה בי היא שאם לפני הטיפול התרופתי הייתי רואה בעיקר את החלק הריק שבכוס, כיום אני יכולה לראות גם את החלק המלא. השיחות עם הפסיכולוג קיבלו תפנית לטובה. אני מצליחה להשתחרר סוף סוף.

לגבי הטיפול, לא אפרט כאן, מפני שאני רוצה להיות אחראית, ואם אי-פעם אהפוך את הבלוג לציבורי, אם מישהו ימצא אותו ויחפש המלצות לגבי טיפול בשבילו, שיחפש מישהו מוסמך. אני רק יכולה לומר שלא כל הטיפולים עובדים באותו אופן על כולם, לעיתים צריך לנסות ולנסות, עד שמוצאים מה שעובד. זה בד"כ דורש זמן, בין אם מדובר בשיחות עם פסיכולוג, בין אם מדובר בתרופה פרמקולוגית, או שילוב של שניהם. יש לכל תרופה את תופעות הלוואי שלה, חלק יתמודדו עימן טוב יותר מאחרים. לעיתים זה דורש שילוב של כמה תרופות, יש תרופות מצוינות שלא בסל הבריאות, יש כאלה שבדיוק מתאימות למצב והן כן בסל, זה אינדיבידואלי, שוב, צריך לחפש גורם מוסמך ולהיוועץ עימו. יש כאלה שנקלעים לדיכאון חריף בגלל מקרה מסוים ובוחרים במוצא של עזר פרמקולוגי כדי לצאת ממנו, ואחרי תקופה מסוימת, כשמצבם משתפר, יכולים לבחור להפסיק להשתמש בו. זה מה שקרה לי כשהתקף החרדה של שנה ב' עבר. הפסקתי טיפול אחרי 7-8 חודשים. כיום, עם ההיסטוריה שלי, אני חושבת שיש אפשרות שאולי לא יהיה לי מוטב להפסיק את השימוש בתרופה. אני מניחה שיש לי נטייה לדיכאון, גם ללא התקופה הקשה מאוד שפקדה אותי (מספר דברים קרו בכמה שנים, לא רק בתקופה האחרונה), אני חושבת שיש אפשרות שאיכות החיים שלי משתפרת באופן ניכר עם הכימיקלים. אני מניחה שיש גם לטיפול הפסיכולוגי חלק, אני מוצאת דרכים שונות להתנהל, לפתור בעיות, להשתחרר מלחצים, לעקוף מכשולים. בינתיים זה טרי מדי לדון בזה. אולי מאוחר יותר.

עד שניגשתי לפסיכיאטר רזיתי עוד שני קילו, ירדתי לבערך 56 קילוגרם. הבגדים, שכבר חלקם היו רופפים על 58 קילו, נהיו רופפים מדי. בשלב הראשון, ידעתי שאעלה משקל. הבנתי שזה לא היה המשקל האופטימאלי שלי, ידעתי גם שכתופעת לוואי התרופה החדשה תעשה תיאבון, השלמתי עם זה שאעלה משקל, לא ידעתי כמה, אבל אם ארגיש טוב, אני מוכנה. לא הייתי מסוגלת יותר להישאר במצב ההוא. הנחתי שאתן לעצמי להעלות במשקל עד נקודה מסוימת. כשדיברתי על זה עם הפסיכולוג, הבהרתי שאני משלימה עם העלייה במשקל. יכול להיות שלא נוח לי עם זה, אני לא יודעת כמה אעלה, אם אעלה יותר מדי, אז זה יציק לי. הגבול ששמתי אז היה 70 קילוגרם. התיאבון בתחילה נראה לי כבלתי נשלט. כשאכלתי למשל, ולקחתי מנה נוספת, זה לא נראה לי חריג, בדרך כלל אני לוקחת מנה נוספת, כי בד"כ אני לוקחת לעצמי מנה קטנה. אבל גודל המנות גדל, כשלקחתי את המנה השלישית והרביעית, ידעתי שזה עודף התיאבון. תפסתי עצמי לוקחת פרוסות לחם וסופגת את הרוטב בתחתית הסיר. הרגשתי תיאבון מוגבר במשך היום, דבר שהיה לי חדש. חשק עז למתוק, למשל, נראה לי מאוד מוזר. בד"כ אין לי חשק למתוקים. לפני כן, הריח של שוקולד, אם לא בא לי, היה יכול לגרום לי בחילה. עליתי בערך 6-7 קילו, המשקל התייצב וכן התיאבון. ראוי לציין שגם עשיתי הרבה פעילות גופנית כדי למתן מעט את העלייה במשקל, וכדי למנוע עלייה דרסטית בזמן קצר מיד. זה היה בערך אחרי חודשיים עם אותה תרופה, מצב הרוח שלי השתפר מאוד, התפקוד שלי השתפר פלאים, אף שעדיין לא הייתי בדיוק-בדיוק במקום בו רציתי להיות, אז עוד לא יכולתי להגדיר את זה. כשניגשתי לפסיכיאטר ואמרתי לו שמצב הרוח שלי, בסקלה של 1-10 הוא בין 6-7, כשחודשיים לפני הייתי מגדירה אותו כ-1-2. אני רוצה להרגיש טוב עוד יותר. הוא שאל מה לדעתי צריך לעשות, אמרתי לו מה אני חושבת, לא התעמקתי ולמדתי על סוגים שונים של תרופות, הייתה לכך סיבה. הוא שינה את הטיפול. בימים הראשונים לאחר שהטיפול שונה התחלתי להרגיש התרגשות. כמו פרפרים בבטן, הרגשה טובה, כאילו של התאהבות. אחרי מספר שבועות ההתרגשות התמתנה, הרגשתי שיש לי הרבה יותר מרץ, הצלחתי לעשות המון דברים שמקודם לא עשיתי. ההרגשה הטובה נותרה. לגבי המשקל - ההתעמלות והעלייה במשקל עשו את שלהם, נראיתי טוב כמו שלא נראיתי כבר המון זמן. אף שלא העליתי זאת על דעתי קודם, התאהבתי בגרסת ה-63 ק"ג שלי.  המשקל הנוסף עלה עלי יפה.

המשקל נותר יציב משך כמה שבועות, ואז משום מה, ללא שינוי בטיפול, בערך אותו הרכב תזונה, אותה רמת פעילות, התיאבון שלי עלה שוב. משך שבועות ספורים המשקל שלי עלה בעוד 3 עד 4 ק"ג. ה-BMI שלי גדל מ-23.5 ל-25.5, זה כבר מוגדר ע"י תזונאים כעודף משקל. זה נראה לי מוזר, כי הרגשתי הרבה יותר נמרצת מבעבר. מסלול הליכה רגיל, שבדרך כלל, כשמיהרתי, הייתי מסיימת בשעה ורבע, פתאום סיימתי ב-8-10 דקות פחות. אח שצירפתי להליכה, שגובהו כמעט 190 ס"מ, בערך 25 ס"מ יותר ממני, וצעד שלו שקול לצעד וחצי שלי, אמר לי שהוא לא עומד בקצב שלי (?!). לא הבנתי את העלייה במשקל. בבדיקות דם, ניכר שרמת ה-TSH עלתה. היא הייתה עדיין בגדר הנורמאלי, אבל יותר ממה שבדרך כל נמדד אצלי בצום (בד"כ נמדד 1, לאחרונה נמדד 3). זה אומר שבלוטת התריס פחות פעילה מאשר בעבר, וזה יכול להסביר את העלייה בתיאבון ובמשקל. ממה שניסיתי לבדוק, אין אינדיקציה שיש לזה קשר לטיפול שניתן לי. סברה אחת ששקלתי, היא שזה אולי קשור למצב הכללי. בגלל ההרגשה הטובה, וההרגשה של יותר מרץ, אפילו עודף מרץ לפעמים, אז אולי בדרך כלשהי זה משפיע במשוב שלילי גם על בלוטת התריס. אולי רמת הפעילות הקודמת של בלוטת התריס הייתה של אני במצב הקודם?

דנתי בעניין עם פרופסור בעל שם בתזונה. שאלתי אם ה-BMI של אדם במשקל יציב השתנה באופן חד מ-23.5 ל-25.5, רמת ה-TSH עלתה (שמעיד על רמת תפקוד קטנה של תירואיד), אז ניתן לומר שהמטבוליזם שלו הפך מזה של אדם רזה לזה של אחד שמן (או שמנמן, ליתר דיוק). לא הייתה לו תשובה. רמת TSH זה דבר מאוד אינדיבידואלי, בגלל זה יש תחום נורמאלי מאפס עד חמש (לא יודעת באילו יחידות זה נמדד), לא ידוע לו על מחקרים בנושא.

בינתיים המשקל שוב התייצב, רמת התיאבון התייצבה, אני לא נוטה לנסות לרדת את הקילוגרמים העודפים. עם עבר של כמעט אנורקסית, אמא עם טרום סוכרת מבוגרים, שחרף ניסיונותיי לעזור לה ולגרום לה לרזות את השומן הבטני (זה משפחתי, אין לה שומן אחר, גם אין לה תיאבון של בנאדם שמן), שאחר שנים ספורות התפתחה לסוכרת מלאה, וסיבות אחרות, אני הפכתי למומחית קטנה למטבוליזם, בעיקר מטבוליזם שקשור לגוף שלי. אז במשקל החדש שלי, חלק (בהתחלה הקלדתי שניים שלושה, אבל זה יותר, אולי רוב המכנסיים) מהבגדים שלי כבר לא עולים עליי, זה הדבר העיקרי שמפריע לי בינתיים (זה והמשהו הנוסף). אף שה-BMI אומר שיש לי שומן עודף, הוא לא ממש ניכר לעין. בכל אופן, השומן העודף שלי הוא לא בטני. יש שומן בבטן, באופן פרופורציונאלי. מי שמדקדק יומר: שומן תוך בטני, זה שומן מתחת לרקמת השריר, בין האיברים החיוניים. לצורך הדיון: בשומן בטני אני מתכוונת לשומן תוך ביטני, בניגוד לשומן האחר, שהוא הפריפריאלי, ונאגר בירכיים, ישבן, מותניים, וחזה (טפו טפו טפו, בלי עין הרע, ההשמנה שלי מאוד נשית, הפרופורציות שלי מעולות לדעתי). גם אחוז השומן בגוף נראה לי בתחום הנורמאלי, בזכות הפעילות הגופנית שלי מסת השריר שלי גם גדלה באופן ניכר. ב-'מבחן הצביטה' (לצבוט במותן, ירכיים או ישבן, לראות כמה שומן מיותר יש) אני חושבת שיש אפילו פחות ממה שהיה לפני שנה וחצי במשקל 62 קילו. אפילו אם אין כפל שומן בסנטר, גם כשאני משתדלת ומצמידה אותו לגרון. אני יודעת לומר שאני נראית מאוד טוב גם במשקל החדש שלי. יתירה מזאת, אני יודעת שאם אנסה לרזות, אם אגיע למשקל שהוא לא אופטימאלי, או המשקל היציב שלי, אעלה את כולו בחזרה, וכנראה עם ריבית. למה לעשות את זה לגוף שלי? לקחתי מהרופאה הפניה לבדיקה נוספת של TSH. יכול להיות שהרמה תחזור לרמה הקודמת, אם הגוף שלי יגיע לאיזון חדש באופן הדרגתי, זה יהיה בריא יותר. אני לא אכפה על הגוף שלי משקל לא יציב. לא עכשיו.

יש לי בעיות נוספות. יש לי בעיית שמיעה (אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני מציינת את זה), שאמנם לא קרתה לאחרונה, אבל לאורך מספר שנים היא מתדרדרת והגיעה כבר לסף כזה שמקשה עליי להתמודד. יש גם בעיות בבית שאני לא צריכה להתעסק בהן (או לפחות לא בלי עזרה), ואולי לפעמים עדיף לי להתנתק, או לנסות להתחיל לנהל דברים בשלט רחוק. יש עוד דברים שאני צריכה לעבוד עליהם. נראה לי שזה יכול לקחת זמן. בקשר לקשרים חברתיים, או רומנטיקה, אני רוצה להרגיש מוכנה יותר. יש לי דברים אחרים שאני צריכה לסדר קודם. אני נזכרת שניסיתי להסביר לפסיכולוג שליצור קשר בשבילי זה לא דבר פשוט. בדמעות של ייאוש ניסיתי לגרום לו להבין, שגם אם זה הדבר הטבעי לכאורה, בשבילי זה לא קורה בקלות. אז הוא חייך ואמר שאני לא צריכה לעשות הרבה. שאני יכולה סתם לשבת וכבר יפנו אליי. עכשיו יותר קל לי להאמין שזה אפשרי.