כבר סוף החודש וחשבתי שיהיה לי הרבה יותר שארצה לציין, אבל... פשוט אין לי כוח.

לפני שבוע וקצת כשהיה לי הרבה זמן בין פגישות בת|א וירושלים, אז אחרי שמיציתי את מרכז עזריאלי, והתעייפתי ממנו לקחתי רכבת לירושלים. יום מעייף. יום מתיש. בנסיעה זיהיתי את אותו אבו ח'ליל. זו לא הייתה אותה קבוצת ילדים איתו. בטח שכבה מבוגרת יותר. לא הפכתי לאטרקאציה. חשבתי שטוב שכך. רק רציתי לנוח. לנוח. רצה הביש מזל והתיישבה קבוצת פקצות במושבים שמולי. ככל שעברו יותר ויותר רכבות (קבוצה של בנות עוברות בים הקרונות, בבודדות, או בקבוצות) של בנות,כך הסבלנות של אותה קבוצת פקצות פקעה. אחרי כמה סיבובים כבר החלה אחת לצחוק על סגנון הלבוש של הבנות האלו. כאילו שתכף-תכף יבקשו ממנה לעשות פוזה כי מצלמים אותה ל'ווג' או ל'מקסים' או ל'אל' את המכוערת ההיא. שתקתי.

ככל שהנסיעה המשיכה החלו הפקצות להיות יותר ויותר חסרות סבלנות. כבר החלו להניח רגליים על המושבים כדי לחסום את המעברים, לבקש בתוקף שלא יעברו שם, להגיע לתקריות על סף אלימות, כאילו רק חסר שלמישהי יישרף הפיוז וללכת מכות. והפקצות מנו אולי 6 או משהו כזה, אבל זה לא הפריע להן להתנהג כבעל הבית. באיזשהו שלב המכוערת נעמדה במעבר, ובחנה כל מי שעברה ולא החסירה הערות של חוסר שביעות רצון, הערות גזעניות כאלה ואחרות, ניסו מילים בערבית כדי להדגים לבנות מה דעתן עליהן. זה הגיע לאיזשהו מגע פיזי כשאחת לא הסכימה לעבור את הביקורת, אולי בעטה ברגל של אחת החוסמות לפני שזו תואיל לפנות לה את המעבר. ולא חסכו על זה תלונות. גם בפני אחת המורות שביקשה מהן לא להפריע להן לעבור והסבירה להן שגם דיברה עם הילדות כדי להפחית את הטיולים. חשבתי שבאיזו מידה מהצד האחר  הבנות האחרות עוברות שם דווקא כדי לאשש את זכותן לעבור. זו מדינה גזענית, יש הרבה שיכולים להעיד על עצמם כגזענים, אבל לעבור בין קרונות ברכבת אין בינתיים מניעה. זכותן, זכותן. שתקתי.

זה כבר היה לקראת סוף הנסיעה, אחרי שהרכבת עצרה בגן החיות והפקצות נדהמו שזה לא היעד של הערביות. כי כל הנסיעה הן הריצו דאחקות על זה שמחכים להן שם, שישובו לבית שלהן. המכוערת עדיין עמדה והעבירה את כל העוברות והשבות ביקורת. חשבתי על כמה תסכול בנאדם צריך לעבור. עד כמה צופה מהצד יכול לשתוק. האם אני אוכל לדבר?

בסופו של דבר פניתי לאותה מכוערת. "אולי תתני להן לעבור? הן בסך הכל עוברות במעבר, לזה הוא נועד", היא אמרה משהו, אני לא זוכרת מה. לא כל כך שמתי לב. הייתי כבר די נסערת. עניתי לה שזה לא הקרון שלה. "אולי פשוט תשתיני פה לסמן את הטריטוריה שלך?". באמת, רכבת ישראל לא מחייבת שהפקצות יעברו את כל הסבל ואי הנוחות שהן עברו. היו מתקשרות מראש, מזמינות קרון פרטי וחוסכות את כל העינויים שהכריחו אותן לעבור. כבר היה לקראת סוף הנסיעה, אבל המעבר נשאר פנוי פחות או יותר, אפילו שהפקצות נותרו מולי. המכוערת לפחות הפסיקה לעמוד שם.

אני עצמי לא יכולה להעיד על עצמי כאחת חפה מכל גזענות. אבל הדבר היחיד שחשבתי עליו אז הוא: למה הן לא יכלו להתייחס אליהן כאל בני-אדם?

והשבועות אחרוני היו מתישים. שוב הרגשתי שאני נלחמת מול תחנות רוח. רמת ה-TSH חזרה לתחום נורמאלי. התיאבון ירד באופן משמעותי, גם רמת ה-B12: תוך חודשיים בערך ירד ממעל 700 ל-200. . ואני למדתי שהכבד יכול לאגור עד למשך 3 שנים. מחר מתוכננת בדיקה נוספת. אם ירד הפעם לרמה גבולית אעדיף אולי זריקות. נורת אזהרה החלה לדלוק כשמה שבא והולך פעם בכמה חודשים הופיע פתאום. חשתי צרבת חזקה, ללא איזשהו גירוי או סיבה מיוחדת. אמא העלתה את חיידק ההליקו בקטר. היא סובלת ממנו, עשתה טיפול שלא חיסל אותו, אמרה שאם זה המצב, שאסרב לקחת אנטיביוטיקה שבטח לא תועיל, שאטול אומפרדקס ואלמד לחיות עם זה. היא סיפרה גם שלמדה משהו מתוכנית שראתה בבוקר, שהחיידק הזה גורם להדלדלות של ויטמין B12 בגוף, וכל מיני תסמינים אחרים. דברים שלא ידעתי קודם. עשיתי מבחן, קיבלתי את ההודעה על התוצאה לקראת סוף שבוע אחר כך. חיכיתי עם התשובה עד למוצ"ש שבוע שעבר. ידעתי בערך מה תהיה התשובה. העדפתי לחכות עם האישור הרשמי.  היום אמא אמרה שהחיידק גם גורמת לספיגת עצם והידלדלות סידן. אולי הוא אחראי לדבר מעצבן אחר. אין סיכוי שאני לא שוקלת להיפטר ממנו אם אפשר. צריכה לעשות תחקיר מקיף יותר. אסור לי לזלזל.

 עם חשש עשיתי מהלך שהיה ברור לי שספק גדול אם יעזור לי. זה לא שלא ניסיתי קודם. הייתי הרבה פחות אופטימית. עדיין חוששת מאוד שזה לא יהיה יעיל. לא אדע בימים הקרובים כנראה. אני מקווה לטוב.

המשפט הזה עלה לי בראש לפני כמה דקות וגרם לי להזיל כמה דמעות. למה? כי אני עצמי אמרתי אותו בכמה וכמה הזדמנויות. למה בכלל זה עלה? זה התחיל אתמול.

אז אתמול נזכרתי איך כשהיה קשה, בתקופה מאוד, מאוד קשה, אמא אזרה אומץ וכלכלה אותנו ככל שהיא יכלה. אני זוכרת שפעם היא נזכרה וסיפרה לי כשהיה בידה לקנות רק איזה 30 גרם בשר, איך שבחנות הסתכלו עליה בפליאה, אבל זה מה שהיא יכלה וזה מה היא קנתה. ואני חושבת על מה היו חושבים אותם אנשים בחנות שהתפלאו על הזמנה תמוהה של 30 גרם בשר, לו ידעו שהכמות הזו תשמש למשפחה שמנתה אז שבע או שמונה נפשות. כי זה היה באותה תקופה שגרנו בבית של שני חדרים, דירה קטנה, לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה בית, ובאותה תקופה נולדה אחות קטנה, אז זה היה לפני או אחרי, שבע או שמונה נפשות מנתה אז המשפחה, בלי עין הרע.

נזכרתי גם שהייתי ילדה קשה באוכל. הייתי נורא רזה, היו משדלים אותי לגמור את המנה, לאכול עוד ביס, עוד כף, אני עוד זוכרת בבירור באיזה תירוץ אמא גרמה לי לסיים את כל הצלחת באיזו פעם: "בביס האחרון יש מזל". לא רציתי שלא יתמזל מזלי. אז סיימתי את מה שנותר בצלחת, גם אם תיאבון לא היה.

אז המקרה שנזכרתי בו אתמול היה על איך יום אחד אמא לא יכלה יותר לסבול את זה, לקחה אותי ואת א', שהיינו הכי רזים בבית, הובילה אותנו למרכז וקנתה לנו חצי פיתה עם שווארמה. אותו פלא ריחני שהבטן הייתה מקרקרת כל פעם שעברנו לידו, הבשר על השיפוד המסתובב, המשחים בתנור שמידי פעם המוכר נוטל סכין חשמלית מגניבה, חותך את החלק החיצוני שלו ואוסף את הנתחים ביעה ממתכת. כן, כיום, שאני נוטה לסלוד מצורת מזון כזו, שלא יודעים בדיוק-בדיוק מאיזה חלק של החיה או אפילו מאיזו חיה זה הגיע (גם אם כשר, יכולים לערבב שומן של בקר, או כל מיני שאריות שומניות או סחוסיות בשיפוד, אי אפשר לדעת בוודאות, גם כך פורסים את זה אח"כ), אני זוכרת איך חשקתי בשווארמה כל פעם שעברתי ליד השיפוד המסתובב בחזית החנות. הפה היה מתמלא ריר. הבטן הייתה מתכווצת. לשון הייתה משתרבבת ללקק את השפתיים. אני זוכרת שאחי סיפר פעם שהיה עובר לעיתים קרוב לשיפוד ובמהירות היה נוטל שארית כזו או אחרת ומכניס לפה ואיך התענג על זה. לי אף פעם לא היה כזה אומץ. נותרתי רעבה.

אז באותה הזדמנות, אמא כבר לא יכלה יותר שיש לה ילדים כל כך רזים ונטלה אותי ואת א' בחשאי, לקחה אותנו למרכז המסחרי, לאותה שווארמיה, וקנתה שני חצאי פיתה (אחד לי, אחד ל-א') עם בשר וצ'יפס וסלט, ששום דבר שלא טעמתי מאז לא היה לו את אותו הטעם. ואיזה טעם זה היה? זה היה טעים. כמו דבר שרציתי לאכול כל חיי והתענגתי על כל ביס שלו. והיה לזה גם טעם נוסף. טעם של אשמה. הרגשתי אשמה על זה שאני זוכה לאכול דבר כזה והאחים האחרים שלי לא. אני לא יודעת אם כל אחד היה מרגיש כך, אני לא יודעת אם הייתי יוצאת דופן בכך שהרגשתי כך. אבל זה מה שזכור לי מאז. בסופו של הסיפור המצפון של אמא שלי היה כבד מדי לשאת, והיא לקחה את שאר האחים שלי, שלא סבלו מתת משקל, וקנתה גם להם חצי פיתה עם שווארמה.

ומה יצא לי מזה? הרגשתי אשמה כשאכלתי את חצי הפיתה שלי, הרגשתי טוב יותר כשגם האחים האחרים שלי קיבלו חצי מנה משלהם, אבל גם קצת קנאה, כי המנה שלי נגמרה, אבל היה כל כך טעים שעוד היה לי תיאבון והייתי רעבה לעוד. אבל את שלי כבר קיבלתי וזה מה יש. אז אכלתי אותה מכאן ומכאן. תרתי משמע...(אמא – היית צריכה לחשוב טוב יותר...)

טוב, לענייננו היום, זה מעסיק אותי מאז אתמול, מידי פעם הציפה דמעה בעין, אבל חשבתי שזה פשוט משהו עובר. כשנזכרתי באמרה של "אין רעבים בישראל" ולחשוב שפעם אני העזתי לשנן דברים כאלה, גרם לי להרגיש רע. כמו שכל אחד שמאמין בשטות כזו צריך להרגיש. שעם כל הציניות שפיתחתי, את זה לא אמרתי בציניות. איך ייתכן שהאמנתי בקלישאה כזו?! איפה היה ההיגיון שלי? האם אני כזו מטומטמת? כי נכון, כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות לחם ומרגרינה, אבל הייתי רוצה לראות ילד שמגישים לו את זה והוא יאכל את זה. גם אם יאכל את זה, האם אותם אנשים שמכחישים את הרעב בישראל היו מרוצים לו היו נותנים את זה לילדים שלהם?! תפריט כזה לא נחשב לתזונה טובה ומלאה, ראויה או רצויה. כשזה עלה היום, שקלתי אם הייתי מסוגלת לפנות לעזרה, הייתי רוצה להאמין שירשתי מאמא שלי את האומץ להתמודד עם דבר כזה. להיות מסוגלת לפנות לעזרה. באיזו שהיא תקופה, קצת יותר מאוחרת, אני זוכרת שהיו אנשים שעוזרים בחגים ומשאירים ארגז עם מצרכים לחג. היום המצב קצת שונה. אבל יש אחרים במצב דומה.

יש אנשים רעבים בישראל. אני הייתי אחת מהם.

...

בזמן שכתבתי את זה, לא יכולתי שלא לתהות מה מניע אותי לעשות זאת. זה לא משהו שחשפתי בעבר או שאי פעם חשבתי שארצה לדון בו. אבל אולי זה חלק מהשינוי שאני עוברת. בניגוד לפעם, כשחשבתי שאני משתנה, או שונה ממה שהייתי אז, חלק גדול רצה להכחיש, להציג דמות אחרת, או רק חלק ממנה. השינוי, שאני רוצה להאמין שקורה, ואמיתי, ואני יודעת שהוא עדיין בתהליכים, אני יודעת שאני עוד לא נמצאת שם, אבל רוצה להיות בדרך לשם, רוצה להאמין שאני פועלת נכון. חלק מהשינוי הוא שינוי תודעתי. לא רק ההרגשה, גם הבנה של הדברים, חלק נוגע באידאולוגיה, אמונה. אני מקווה שאני בדרך הנכונה.

הייתי בטוחה שלא אתן לזה לקרות. הייתי בטוחה שאני כבר חסינה בפני זה (חסינות, לאן אוצר המילים שלי התדרדר...), אבל נתתי לזה לעלות לי על העצבים. לא רק שהתחלתי לראות "האח הגדול", ככה, בין לבין, כשכולם צופים, לא רק שהתחלתי להעיר כל מיני הערות על המשתתפים (בעיקר על ונסה, שפתחה פה כ-זה גדול על אחד המבוגר ממנה בשלושים שנה על לא פחות מאשר סיגריות, לא עולה לי עכשיו עוד משום מה), לא רק שבאופן אקטיבי העברתי את הערוץ לתוכנית (כמובן שאני מזפזפת הלאה בפרסומות, הם לא עשו משהו ששווה לבזבז עליו  זמן בצפייה בפרסומות עד כה. ועכשיו על אחת פי כמה וכמה), אפילו התחלתי לדבר ספקולציות (עאלק ספקולציות, זה ברור יותר מאיזו שעה תהיה מחר בצהריים. יש הכוונה ברורה של הערוץ בכל הנוגע להתייחסות, זמן מסך, אמרי שפר) לגבי מי יודח (זאת תהיה הרבעית, לא הבובלילים, לא הדתי, היא יכולה להיות בנאדם סופר נחמד עם המון כריזמה, אבל זה לא עבר מסך. כי לא השתתפה באיזו שערורייה או דיונים סוערים או רומן עסיסי, לפחות לא כאלה שהוצגו במשדרים של ערוץ 2. הרומן שהיה לה אז, עם מודח אחר זה כבר אולד ניוז. היא כבר "מי זו?" בתודעת הקהל), מי יישאר עד הגמר וינצח (בובליל, כי הוא מקבל יותר חשיפה, כי הוא דוגרי, כי הוא מהעמך, דובר ציבור שלם, כמו קנפו, בזמנה) וכולה וכולה. ולמה זה מרתיח אותי? כי נתתי לזה להשפיע עליי. לעצבן אותי. אתמול יצאו בהכרזה חגיגית: שניים מהמועמדים עברו על החוק וייענשו. לפי מה שהראו במשדר, הורו למשתתפים לא ליצור קשר עם האנשים שבאו על מנת להשלים מניין. ולפי מה שעבר, ליאון שאל את החזן אם הוא נשוי (אף שעינב ביקשה ממנו לבדוק רק טבעת), הם לא רק ידעו שהוא לא נשוי, הם גם ידעו שהוא גרוש. מידע כזה לא עובר מ"אין טבעת". אלא אם כן האינפורמציה הזו שודרה בטלפאתיה, מישהו או חלק מהמשתתפים יצרו איתו קשר. אז אני חושבת שסביר להניח שזו העבירה שנעברה ועל זה יוטלו עונשים. אבל לא. המשתתפים שנקראו לחדר הוידויים היו עינב ואשר. ולמה? כי הם קשרו קשר להדיח. דנו בהדחה. והרי זה אסור לפי תקנות אחרות. אז יוצא שהאח הגדול קובע תקנות ובוחר אילו תקנות יעקפו, מתי ומה העונש עליהם. וכמובן שלאזרח הקטן זה יעלה יותר. בסמסים כמובן.

קודם, לגבי "תיאום ההצבעה": כשמתמודדים דנים ב"אני לא סובל אותו, היא סתם ביצ', הוא מסכסך, אני לא סובל את הפרצוף שלה" אז זה לא נקרא תיאום הצבעה. בתוכנית הראשונה לא היה תיאום בהצבעה נגד הבובלילים, כמו שעינב, בפרץ של חימה העירה כשנגזר עונשה? היה גם היה. מה היה שונה בהצבעה אחת ממשנתה? שרשימת המועמדים להדחה הייתה רשימה גורפת סמסים. ברשימה שהציעו אתמול המתמודדים לא היה פוטנציאל להרבה רייטינג, אז בתמרון גאוני (עלאק גאוני, ציניות נכנסה כאן, למי שלא יבין) בחרו להוריד שניים פחות פופולאריים ולהעלות כמועמדים להדחה שניים אחרים שהרבה יצביעו עבורם. גם מוזר לי שאני לא יכולה להביע את דעתי מבלי לשלוח סמס (בכוכב נולד, האמא של עושק בני הנוער מדמי כיס באמצעות שליחת סמסים אפשר להצביע באינטרנט בעלות אפסית, לא שניסיתי, אבל נראה לי שנדרש רק סמס אחד להרשמה). ככל שזה נוגע להצבעה, אין דבר כזה אינטרנט ב"האח הגדול", רק בסמסים. כן, בטח, א-ני אשלם. רגע, רגע, איפה הפלאפון שלי, הנה הוא, מה המספר, רגע, אני כבר מקלידה, אוי, פספסתי ספרה, הנה, אני מתקנת... לאיזה מספר שולחים? הנה, שתייםםם אפס, שתיים, אפס, ו-שלח... NOT!!! (שיניתי מ-"לא!!!" קצת פקאצאי, אבל הביטוי לא מיתרגם לעברית טוב, לא נשמע או נקרא לי כך, בכל אופן...) אז יצא שיד עלומה גרמה לכמה משתתפים להצביע באופן שווה. אני לא סגורה לגמרי שגם זה לא היה בהשפעת ההפקה עצמה, יענו לשם המחשה של העבירה על בל-יתאם. יכול היה להיות שבובליל האב עצמו גלגל את הכדור הזה לאחרים, אבל הראיה שבחרו להראות הייתה שיחה של עינב ואשר. כעת אני חושבת שבובליל האב יכול אתמול לקחת את הקרדיט לתיאום על עצמו, כי מילא כבר הועמד להדחה, אבל אולי הוא מבין יותר. ההעמדה להדחה של בובליל הבת והדתי לא נועדה על מנת שידיחו אותם. ההפך. היא נועדה כדי שיצילו אותם. לגרוף עוד כמה סמסים. אז בחרתם להצביע באופן מסוים? נו נו נו. תענשו על כך, אפילו אם באופן בו ההפקה מרוויחה הכי הרבה. כי מה לעשות, העמדתם להדחה לסבית שלא מימשה את מלוא הפוטנציאל לשערוריית מין שלא נראתה בטלוויזיה עדיין. העמדתם להדחה בחור שרירי, לא רע לעין, שמשחק אותה את השקט והאפל, ועדיין, עדיין ההפקה לא דחפה אותו מספיק בשביל לקבל תואם נועם טור תוצרת ערוץ 2. אגב, נראה לי שמשך תקופה מסויימת, המשתתפים משתפים את ההפקה ברווחים מקמפיינים עתידים. כן, כך נראה לי שזה עובד. במקום להשאיר את הרשימה המקורית של הארבעה ולהוסיף את שני ה"עבריינים", מה שנראה כיותר הוגן, בחרו להוריד שניים מהרשימה שנבחרה באופן דמוקרטי ולהוסיף שניים שיגרפו עוד סמסים.  

ובכל זאת, ריאליטי טי ווי, היה בה, באותה תכנית, משהו אמיתי. אולי בגלל השידור החי (לעומת מפרץ האהבה, בו שום דבר לא חי, יש איזשהו זיוף של שידור חי, כשמשדרים לפעמים קטעים בין המתמודדים במפרץ ובאולפן בו יש קהל ומועמדים להשתתף בתכנית, יענו בזמן אמת). זאת הייתה התגובה של עינב כששמעה על המניפולציה שהחליטה ההפקה לעשות. כי היא לא מבינה שבעצם פירגנו לה, כי יודעים שהיא פופולארית ותקבל סמסים שיעזרו לה להישאר. אז לפני שההפקה הספיקה להסביר לה, או שמישהו אחר מהמשתתפים, שמבין יותר יסביר לה את זה, היא התפרצה בחמת זעם וביקשה לעזוב. נמאס לה שהכללים תקפים כשזה נגדה (התוכנית האמורה) ושהכללים לא תקפים כשזה היה לטובתה (בתוכנית מוקדמת יותר, תיאמו הצבעה נגד משפחת בובליל). זה היה שינוי מרענן, אולי שמץ של ריאליטי לפני שגם היא תבין את המשחק האמיתי.

ובנימה של סליחות, אני לא אמשיך לכעוס. זה חסר טעם. אני אפגע מזה יותר מאשר מי שפגע בי. אני סולחת להפקת התכנית שהצליחו להוציא ממני אגרסיות ולהודות שאיכשהו התחברתי לתוכנית (אולי לא לתוכנית הזו עצמה, אלא לרעיון של תוכנית ריאליטי ישראלי שלא נתונה למניפולציות כאלה בידי ההפקה, אולי פעם באמת אמצא אחת כזו). אני אלמד להסתגל. עכשיו כשאני חושבת על זה, יש לי רעיון. אני אקליט את התוכנית מראש ואעשה פאסט פורוורד בקטעים של הפרסומות. גם אם זה לא יפגע בכיס שלהם, זמן שווה כסף ואני אחסוך לעצמי זמן כך. זה לא כאילו אי פעם תיכננתי לשלוח סמס או משהו כזה.

ועכשיו שעלה לי רעיון גדול כמו זה הנ"ל, אני יכולה לסלוח לעצמי. כשצפיתי ב"הישרדות" הישראלי הרגשתי שמכרתי חלק ממני. עכשיו אני לא אפול קורבן להפקה מניפולטיבית שוב. לא רק העניין שהם בוחרים מי יודח או ינצח. יש לי עוד הרבה נגדם. עאלק "עוד שלוש פרסומות ונשוב"... אפילו אם מדייקים במספר של הפרסומות (ולרוב הם לא מדייקים), הם לא מספרים שעל כל פרסומת ידחפו עוד חמישה פרומואים. ופרסומות שהן "שירות לציבור" לא מחשיבים כפרסומות. אז ככה. נפגעתי פעם נוספת, קיבלתי החלטה איך להמשיך. אני בוחרת לסלוח.