דיווח של CNN מסכנות הגיע היום. קיבלתי ד"ש מהדודה הירושלמית, זה היה כשהיא התקשרה לאמא, לאחל לה יומולדת שמח, ועל הדרך, לספר שהבת שלה גרה בצפון, החדר שלה פנוי, אני יכולה לבוא לישון שם מתי שבא לי, שבמוצ"ש דודה נוספת באה לבקר דודה נוספת בעיר שלנו, שהיא נפלה במדרגות, אולי בחצר, אולי בגלל תאורה לקויה, ואה, כן... היא שברה את הרגל, ומאושפזת מאז. "רק עכשיו מספרים לי את זה?!" תמהה אמא, ובצדק. אני לא הייתי רוצה לשמוע בכזה דיליי על מה שקורה למשפחה שלי. כי אז באמת מתקבלת ההרגשה שמשפחה זה רק באזכרות ושמחות. למה זה? אמרתי לה שמחר מתוכננת לי פגישה בעיר, אני יכולה ללוות אותה לביקור אצלה.

בנימה יותר משועשעת, נזכרתי במה שקרה לי ביום חמישי. הייתי ממש אטראקציה. הייתי עייפה, עיניים יבשות מהפוסט שכתבתי אותו יום. עייפות כזו אחרי שמוציאים הרבה ורוצים לנוח. אבל הייתה לי פגישה, אז יצאתי. כבר בתחנת הרכבת ראיתי שדי עמוס, במיוחד בתחנה נידחת כזו, במיוחד ליעד נידח שכזה. קבוצות קבוצות של ילדים. מה שטוב בזה, זה שהמבוגרים מורים להם לחכות מעבר לפס הצהוב, או אפילו כמה צעדים מהפס הצהוב, כך שגם אלה שתמיד נדחפים קדימה, לא מפריעים לי לתפוס מקום ממש מול הדלת ולהיכנס בין הראשונים לתפוס לי מקום שאני רוצה. התיישבתי לי, הנחתי את התיק והדברים בכסא ליד וקראתי. בעוד אני קוראת, אני מבחינה שילדים, המון ילדים, מתיישבים סביבי. נו, יצא שהתיישבתי בקרון של הילדים. אבל גם כך אין הרבה קרונות בקו הזה. אני לא אתחיל לחפש מקום אחר. הרכבת החלה בנסיעה. בתוך דקות אני מוקפת בילדים, פחות רעשניים ממה שאני מכירה, אבל עדיין, יש המולה מסביב. אני הבנתי שהם ערבים, שמעתי את המדריך מדבר אליהם בתחנה, לא נעצתי מבטים, אני לא רוצה לגרום להם לחוש כאילו הם חיות בגן. הבנתי שיש שם רק בנות. זה כנראה בית ספר של בנות. אחרי זמן מה אזלו המקומות, נזכרתי בתיאורית האוטובוס בכימיה, זה תופס גם ברכבת. נזכרתי בתיאוריה ועל איך שכשהייתי בתיכון היו לי הסתייגויות מחלק מהתאוריה. לא לקחו בחשבון שבאוטובוס אמיתי יש מקומות ישיבה קרוב למזגן, לחלון, לרדיו של הנהג, כיסא ליד זקן או שמן. אבל די לחשוב. גם כך כבר די עייפה. התיישבו מולי שתיים, הרכבת התחילה להגביר מהירות, יש איזשהו ליקוי בתכנון, סיבוב חד מעט, הבנות צרחו באותו סיבוב כאילו ברכבת הרים בלונה פארק. חייכתי, סיבוב כזה אולי באמת נראה מסעיר בפעם הראשונה, במיוחד כשהרכבת רק מגבירה את המהירות, המשכתי בשלי וקראתי. אחרי כמה דקות נוספות, פנתה אליי ילדה, סימנה לי לפנות את הכיסא לידי. חייכתי אליה, אספתי אליי את הדברים שלי, בת נוספת באה והתיישבה לידי.

כשסיימתי את ענייני, הבת שישבה לידי, מהוססת, שאלה אותי: "...מה שמך?", ברשמיות, בוררת את ההברות שלה, זו שפה זרה בשבילה. נזכרתי ב"ווט'ס יור ניים?" שאני תרגלתי לפעמים בכתה ד' ה' או ו'. חייכתי אליה ואמרתי לה את שמי. שאלתי לשמה, לא קלטתי אותו בהתחלה, שאלתי שוב, זה נשמע כמו חיה. הסתפקתי בזה. ראיתי שיש התעניינות רבה מהבנות שישבו מולי, שאלתי אותן לשמן, אחת מהן עמל, לשנייה רות. זו שישבה לידי הציעה לי מהחטיף שלה, סירבתי ואמרתי לה שכבר אכלתי, אני מלאה. אני מניחה שאין הבדל גדול בין החטיפים הישראליים לאחרים, מי כמוני יודע, טעמתי את חלקי בכל הבמבה "לולו" ותחליפי ביסלי וכיפלי למינהם, יש הבדל. מה גם שעכשיו אני לא חושבת שהחטיפים הללו מהווים את פסגת הקולינריה, כמו שחשבתי כשהייתי צעירה, אז לא בא לי חשק לזה באותו זמן. גם אם הייתי טועמת טעימת נימוס, ואני חושבת שבאמת אפשר להניח שאין במוצרים כאלה מוצרים מן החי, אבל אין לי כוח להתעסק בכל מיני ספקולציות, ולא הייתי רעבה, באמת, אז ויתרתי. גם כשכל שאר הבנות מסביב הציעו לי מהחטיפים שלהם. רציתי לשאול את הבת שישבה לידי מאיפה היא. "מן הון?" יצא לי. רגע אחר כך נזכרתי שאולי הון משמעו 'כאן'. ניסיתי לתת דוגמאות, חיפה, תל אביב? לא רציתי להעלות את ירושלים. זה טעון פוליטית. הם גם קוראים לה אל-קודס, אז אני אשאר נייטרלית. אחת הבנות שהיו מאחור הבינה את השאלה ותרגמה אותו לזו שישבה לצידי. שוב לא שמעתי טוב בהתחלה, שה נשמע כמו קוד. (אל-קודס כמו ירושלים?) אחרי הפעם השנייה חייכתי בהנהון, אני יכולה לחיות עם הספק. יהיה הרבה יותר קל עם שמיעה טובה יותר. הבת מלפני תרגמה לירושלם, "אוה, ירושלים" הנהנתי וחייכתי. חשבתי על זה שיכול להיות שאחת מהן קרובה של מבצע פיגוע, או אולי שכנה, או מכירה. ככה זה המציאות שלנו.

כל כמה דקות באה בת נוספת ושאלה את שמי. עניתי לה ושאלתי את שמה. היתה  אחת יסמין, שחלק צחקו ואמרו שם אחר, היא התעקשה שזה יסמין, הייתה את זריפה, היו עוד שמות שאני לא זוכרת. הייתה גם יסמין נוספת. השם שלה כנראה באמת יסמין, כי גם בנות אחרות פנו אליה בשם זה. ילדה מהתא ליד הציעה לי מסטיק. מסטיק זה מסטיק, לא? בטח אותו מתכון בכל העולם. לא נראה שהוא מורעל, נו, טוב, לקחתי אחד, "על החיים וכו'...", באמת יש לזה טעם של מסטיק. כל הקלישאה הזו של מאכלים מגשרים בין תרבויות וזה כנראה באמת נכונה. המסטיק הזה יכול לעשות בועות, אז זה באמת רק מסטיק... לא?

חיפשתי איך להודות לה. כל מה שנתקע לי בראש היה "מרסי אווי אווי", כמו בסרטים הערביים שהייתי רואה לפני המון שנים, עוד לפני שהגיעו הכבלים. כאילו שמי שבא עם חינוך צרפתי משתמש בביטוי "מרסי", אבל ה"אווי אווי", שזה מאוד מאוד, בערבית. אז כשאני צוחקת עם אבא אני אומרתי לו מרסי אווי אווי, והמושג המקורי נשכח ממני באותו רגע. לאחרונה יצא לי להשתמש בערבית, בגלל הפרסומת הזו של קפה תורכי. אבא אמר ש"הוט מיה" זה משהו כמו שים מים על האש, זריר קובייה זה כוס קטנה, סמול גלאס. אז אני מבקשת ממנו: "הוט קהוה, כביר קובייה". תביא קפה, מוכן, ואם כבר, אז בכוס גדולה. למה להטריח כמה פעמים? שוקרן! תודה זה שוקרן! אבל עד שנזכרתי נראה כאילו ההזדמנות חלפה. חבל.

הבנות צחקקו, מדי פעם ניסו להתחיל לשאול שאלה ואז נסוגו. הייתה ילדה אחת מהקרון האחורי שידעה קצת יותר ועזרה להם לנסח שאלות. בסופו של דבר הבת לידי שאלה אותי: מאיזו כתה"? חייכתי. אני באמת נראה צעירה. ולפני יומולדת תזכורת כזו באמת נחמדה. הסברתי לה שאני בת עשרין וסיתא (זכרתי משיעורי ערבית של כתה ז'), סיימתי מדראסה (גם זה מכתה ז') וסיימתי אוניברסיטה. אני אחרי בית הספר.

שאלתי אותן מאיזו כתה הן. עם האצבעות הן סימנו לי שחלקן בכתה חמישית וחלקן בכיתה שישית.

שאלתי את זו שישבה לידי איך אומרים מסטיק בערבית. לא נראה שהבינה את השאלה, אמרתי: "בעברית- מסטיק, באנגלית – צ'ווינג גאם, ובערבית - ?". אחרי צחקוק והתייעצות עם הבנות האחרות אמרה משהו שנשמע לי כמו "טעם בללה". ביקשתי שתחזור על זה, היא אמרה תמבללה. אולי כך באמת קוראים למסטיק בערבית.

במשך הנסיעה היה כמה מושבים לפניי ילדה ששרה מדהים. אחר כך הגיע גם המנהל לקרון, הבנות פנו אליו כאבו ח'ליל, אולי ביקשו שיר מסויים, הוביל אותן משך מספר שירים. זה נשמע נחמד, אפילו שלא הבנתי מילה. נזכרתי בשיר אחד שאני מכירה, של אום כולתום, ח'בייתק בסייף, אני חושבת שמשמעו "אהבתיך בקיץ". אבל אני לא יודעת אם זה ראוי לילדות קטנות. אבל מצד שני, לא נראה לי שזמרת לאומית הייתה מוכתרת ככזו אם הייתה שרה שירים לא ראויים. אני זוכרת שאמא סיפרה לי פעם שהייתה שרה שירים בגנות ישראל, אני לא יודעת איך להתייחס אליה.

הזמן ברכבת עבר די בנעימים, חייכתי כשעוד בת הייתה עומדת לצדי ושאלה את שמי, לקראת העיר הגדולה אמרתי להן גם את השם בעברית, וגם את איך שהוגים אותו בערבית, כמו שהמורה לערבית פעם לימדה אותי. חשבתי שזה חבל שכל ההשכלה שלי בערבית הסתיימה ממש קצת אחרי שהחלה בכתה ז', שפה היא באמת כלי שימושי. לקראת סוף הנסיעה התקדמתי לכיוון הדלת. אחת המורות, היחידה שלא לבשה בגדים מסורתיים וכיסוי ראש התנצלה שוב על שהן משגעות לי את השכל בשאלות, ככה הן, קטנות. הסברתי לה שהיה לי כיף, שתגיד להן שנהניתי. היא אמרה שגם להן היה כיף. לאורך הדרך עד היציאה, נפרדתי מהבנות. התפלאתי נוכח התרגשות שלהן ממדרגות נעות. טוב, זה אולי קצת מרגש בפעמים הראשונות, המדרגות של תחנות רכבת באמת גבוהות. המדרגות של עזריאלי הן כבר ממש כמו מתקן שעשועים. חלקן נפרדו ממני לשלום, קראנו שלום (הן מכירות את המילה), ביי... הוספתי גם להתראות.

נזכרתי בזה אתמול. איכשהו, אחרי משהו שכבר דחיתי זמן מה ועשיתי לבסוף אתמול, קצת אחרי, השיר הזה התחיל להתנגן אצלי ברקע והעלה אצלי חיוך. זהו שיר שנכתב (לא באמת "נכתב",לא נראה לי שאי פעם תועד שלא בעל פה, אלא הומצא על המקום, סתם כך, כשהיינו קטנות, בטח במטבח, רק הבנות עם אמא) על התבנית של השיר של קורין אלאל, זהו שיר על הווי נשי, משפחתי,עם הרבה חיבה, הרבה הומור, גם עצמי, עקיצה על חשבון בן משפחה, אבל שנובעת מהמון אהבה, הרבה כישרון של מי שהמציאה את השיר. השיר הומצא על ידי אחות גדולה, מדבר על אחות קטנה, ועל השאר בדרך...

(השם המלא שמור במערכת, גם הכינוי שהוכנס בשיר במקום השם, בדרך כלל אני מכנה אותה בכינוי. השיר הומצא עם הכינוי, בכל מקרה, גם הוא

שמור במערכת. במקרה הכינוי הוא עם שתי הברות, במלעיל, נכנס בתבנית של השיר כמו המילה שהוחלפה במקור, לעתים קרובות לכינוי נוסף שם נוסף, עיצור אחד שונה, זוהי הצורה בבית השני. אגב, יש לה מלאן כינויים, אולי כי השם שלה מאפשר זאת, אולי כי יש לה בני משפחה מבוגרים יותר שייתנו לה כינויים. אני אחראית לרבים מהם, אם לא לרובם)

והשיר:

XXXX קטנה עם שפם

וגם לאמא שלה יש שפם

וגם לאחותה הגדולה

ולאחותה השנייה...

כל האנשים יודעים,

לXXXX XXXX יש שפם

כל האנשים אומרים

לXXXX XXXX יש ש-פם...

נזכרתי פעם שא' פעם הסתכל על אחות קטנה ואמר בפליאה לנוכחות האחרות (אם אני זוכרת נכון, זה היה במסגרת של הבנות ואמא וא' במטבח): "מה זה?! יש לה שפם!", ופנה אל אחות קטנה: "את יודעת שיש לך שפם?!". היא השיבה "אז מה?", והוסיפה שגם לאמא ולאחיות שלה גם יש שפם. הוא ביטל אותה ואמא לה כלאחר יד: "אין להן שפם" (אוה, התמימות) והיא תיקנה אותו: "יש להן שפם, אבל הן מורידות אותו". זה בטח היה בתחילת-תחילת גיל ההתבגרות של אחות קטנה. השיר אולי הומצא אז, אחרי אותה שיחה, אולי לפני, אולי אחרי, אבל כשאני נזכרת בו, עולה לי חיוך.