אני לא כל כך יודעת איך להרגיש כלפי זה. כלומר... זה יהיה קצת מלחיץ, הרבה יותר עומס לעומת סמסטר א', ו... את המטלות של סמס' א' לא כך כך סיימתי עדיין. אני צריכה לדעת לעמוד בזמנים. צריכה ללמוד איך.

אני גם מרגישה משהו קצת שונה, שיכול להיות שלא הרגשתי קודם, יכול להיות שכן אבל עבר יותר מדי זמן מכדי שאזכור איך זה, מין התרגשות כזו של משהו חדש. התרגשות, קצת פחד, אולי זה חשש בלווי אדרנלין?

התחלתי לחפש דירה חדשה, מחר אולי אראה אחת. אולי אמצא משהו מתאים יותר?

 

 

להימנע מלחטט בפצעים. גם כאלו המטאפוריים. די. זה מיותר. זה לא עוזר. זה מזיק.

מעכשיו!

 

 

 

סתם עוד פוסט עדכון. שוב היתה התפוצצות. שוב ההורים רבים. שוב הילדים נפגעים. הפעם אני רואה את העניין מכל מיני נקודות מבט. או משתדלת. לא לוקחת את זה קשה מדי. אחרי יום ואחר צהריים, אפילו עם תוכנית פעולה איך להרגיע את העניינים. לא שיש הבטחה שזה יעבוד, אבל בכל זאת, גם כך אני לא מתכוונת לצאת מכליי מכל ההתרחשות הזו. תהיה מסיבה, לא תהיה מסיבה, תהיה סיבה למסיבה, לא תהיה סיבה למסיבה. למי אכפת?!

בחודש ושבוע האחרון התחלתי קורס חדש. הלכתי לשם בתור ברירת מחדל, לא התחברתי כל כך לנושא, לא חשבתי שאני בכלל אתאים לזה. וראו זה פלא, אני מרגישה בנוח, לפעמים מרגישה שם טוב... זה כזה חידוש, בנוסף להפתעה. גם נחמד להגיע לשם אחרי העבודה המזוויעה שהייתה לי. במקום שישה ימים בשבוע, משמרת שדופקים לי בלי הודעה מראש, ינכו לי חצי שעה על הפסקה, אבל יתנו לי כמה דקות לנוח אם יתחשק להם. הרבה יותר טוב עכשיו. לומדים שעתיים, יוצאים להפסקה חצי שעה, עוד שעה וחצי, עוד רבע שעה הפסקה, עוד שעה, עוד חצי שעה הפסקה, עוד שעה ורבע והביתה... ככה הרבה יותר נוח.

 

בשבוע האחרון הלכתי לחפש עבודה לשעות הערב. לחזור הביתה ולהתבטל כבר מיצה את עצמו. אני לא מרגישה חנוקה או לחוצה, אבל מרגישה שיש לי יכולת לצאת ולעשות עוד. יתרה מזו, יש לי רצון. אז לקחתי יוזמה והתקשרתי, קבעתי ראיון והצגתי את עצמי בצורה המרשימה שיכולתי (אם כי לא יכולתי לא להיות כנה, זה מין תכונה שלי, קשה לי לספר דברים לא נכונים או מיופיפים), אז ניסיתי להציג את הכישורים שלי והיתרונות שלי מול זה שאין לי נסיון. עבד? לא יודעת. הוא לקח את השם והטלפון, ואמר שיתקשר אליי. יש לו סידור עמוס, עם הרבה מתלמדים. כבר פעמיים התקשרתי אליו וקיבלתי אותה תשובה. הוא אמר שיחזור אליי ביום א' או ב'. בינתיים כבר התחלתי לחשוב על האפשרות שהשם ומס' הטלפון, שנרשמו על פתק קטן, אולי לא נועדו להישמר, או נוחים ללכת לאיבוד. אני אחכה עד יום שני, זה לא ממש משנה. אם לא שם אז במקום אחר.

אוה, עוד משהו, כבר מההתחלה ידעתי שהמנהל מוכר לי, הוא ישב מלפניי בשיעור מתמטיקה בכיתה ט'. אני זוכרת יותר את עבודת האורטודנט עליו מאשר את הנושאים שנלמדו בשיעור. או שטעיתי בזיהוי? הוא הודה שלמד באותה חטיבה איתי, מסתבר שגם בתיכון, אבל אמר שהיה בהקבצה נמוכה במתמטיקה. אולי ירד בין חטיבת הביניים לתיכון? גם השיניים עכשיו לא נראות כפי שנראו בכיתה ט', עם הגשר. קלקל אותן עם ניקוטין? וכשהתחלנו להעלות שמות וכיתות (אני לא זכרתי כמעט כלום, אפילו לא את שם המורה או מס' הכיתה, אולי כבר הדחקתי?), מסתבר שתלמיד נוסף שהיה בכיתה איתי עובד איתו שם. אותו דווקא כן זכרתי, פישפוש בזכרון בנסיעה חזרה הביתה העלה גם שם המשפחה שלו. אוי, להיזכר שוב בתקופה המגעילה הזו. מעניין מה זוכרים ממני.

 

שלשום קיבלתי פנייה בצ'אט. אחת שלא הזדמן לי לדבר איתה כבר מעל לשנה, שחשבתי שהתנאים לקשר פשוט לא היו נוחים, שפשוט עדיף לוותר, כי כנראה היא גם העדיפה כך. פתאום היא מתעניינת בי שוב. למה? זה נראה לי מוזר. מוזר כזה והרגשה שדברים כאלה באים בצרורות. זוגות או שלשות או משהו כזה. נראה מה יהיה.