טוב, זה ראוי לציון בגלל שאני עצמי בקושי מאמינה לזה. ניקיתי את התנור החדש (לא באמת חדש, לו היה חדש, לא הייתי צריכה לנקות אותו, מן הסתם. משומש. היה לאבא, ראיתי אותו עובד על זה. אבל במצב די טוב. לא השתמשו בו הרבה, היה הרבה לכלוך על הגז, מעגלים של חלודה סביב הכירות התבררו אח"כ כלכלוך שנדבק, אמא ידעה את זה. היא גם הצליחה להסיר אותם) שקיבלתי והציפורניים נותרו כשהיו, ללא שינוי, או לפחות לא שאני מרגישה בו.  ביום א', בין חתימה בלשכה, טלפונים מעצבנים למרפאה, ניסיון כושל להזיז את התור אצל המניקוריסטית, אפילו התחלתי להסביר לה שאני נוסעת לכל היום, לא אחזור עד הערב, לא, לא טוב מחר, לא אהיה שם השבוע, אולי רק תיקון של הציםורן שנשברה? לא פנויה עכשיו? עם לקוחה, אה?, טוב אנסה יותר מאוחר, שיכחה של תור לפיזיו, קצת איומים על הפקידה בבנק (אמרתי לה שאעזוב את הבנק, היא אמרה שלא אכפת לה מאיומים, אמרתי לה שגם לי לא אכפת, מגיע לי שירות, סוף סוף, קיבלתי שירות על חשבון שיש לי עליו ייפוי כוח!, כנראה שהפקידה כן יכולה להנפיק את האישור...) קפצתי בדרך חזרה למניקוריסטית. הציפורן שנשברה ביום שישי כבר התנתקה לגמרי, השאר נראות מושלמות. הלק באמת לא יורד מהחומר האקרילי של הבנייה. נתתי לה לתקן את הציפורן השבורה, זה כרוך בהשרייה ב-100% אצטון, שיוף מה שנותר ובנייה מחדש, כמו בפעם הראשונה. היא שואלת אם באמת אין לי זמן למילוי. אני מהססת. באמת כדאי שאחכה עם זה עד סוף השבוע? היא לא יכולה ביום שישי, נו טוב. טלפון לאבא, אומרת לו שאצא מאוחר יותר, לפחות בשעה ושיודיע לאחותי (למעשה לא קבעתי איתה כלום, לא תיכננתי לצאת מוקדם אותו יום, אבל זה מה שאמרתי לה כשניסיתי להקדים את הפגישה. בסופו של דבר הגעתי אליה בדיוק בשעה בה נקבע התור המקורי. אני והתכנונים שלי...לא רציתי להיראות כאילו פתאום מצאתי זמן יש מאין) אמרתי לה שהפעם אני רוצה גימור קצת יותר עגול, בין עגול למרובע (הגימור המרובע נראה די פרחי). היא עשתה את העבודה שלה די מהר, אני חייבת להודות. הפעם היו גם הרבה פחות דימומים. דיברנו קצת על הא ודא, היא עדיין מעשנת, קשה להיגמל מהתמכרויות, היא עשתה לי את הגימור המעוגל יותר, אולי מקודם לא עשתה את זה כי זה דורש קצת יותר עבודה בשיוף (בפעמים הבאות אדע לעמוד על שלי), זה נראה הרבה יותר טוב. הרבה יותר טבעי. הפעם הלק היה שקוף עם קצת גוון ורדרד, פרנש כסף עם נצנצים מאוד עדינים. היא אמרה שטוב שזה מחזיק על הבנייה (בינתיים זה באמת לא התחיל להתקלף אפילו). היא הדביקה לי מדבקות מדליקות על הציפורניים של הקמיצה והזרת, וואו, זה מדליק. הרבה יותר יפה מהפרח מחרוזים שעשתה פעם שעברה. יצאתי ממש מרוצה. מהצפורניים לפחות. היא אמרה שזו הפכה להיות התמכרות שלי (אני לא יודעת מאיפה היא יכולה לדעת. בסך הכל התחלתי עם זה לפני שבועיים, וכן, אני אוהבת את זה, אוהבת שסוף סוף הידיים שלי נראות נשיות. ואף שזה נראה פי כמה יותר מושקע, מידת התחזוקה היא ממש אפסית, בערך חצי שעה למילוי בחודש. וגם יש אספקט חיובי נוסף:  אני פחות נוטה להתעסק בעור סביב הציפורניים שלי ולפצוע את עצמי. ואם אין לי פצעים אז אני לא מתעסקת בגלדים ופותחת את הפצע שוב ושוב לפעמים שבועות וחודשים עד שהוא מחלים. וגם אני פחות נוטה לפצוע את עצמי באיזורים אחרים בגוף. עם ציפרוניים שנראות כמו כלי משחית אני נזהרת ולא מתגרדת עד זוב דם, וחזור ושוב מגרדת את הגלד עוד כמה שבועות או חודשים, השוליים של הציפורניים האקריליות הן עבות יותר, אני עדיין לא מצליחה לתפוס עם זה דברים עדינים  כמו שתפסתי בעזרת הציפרניים לפני כן. זה גם מונע ממני לקלף חתיכות מהגוף שלי. חשבתי לנסות לשייף את השוליים לדקים יותר בעצמי, כי זה מפריע לי גם כשיש לי משהו בין השיניים, או לפתוח את המכסה של פתח ההטענה בפלאפון, אבל דחיתי את זה לבינתיים. אז בסה"כ יצא שזה מועיל בכמה מישורים). אמרתי לה שגם אם זו התמכרות, אני רואה בזה התמכרות חיובית. נעים לי כשאני מטפחת את עצמי.

ולמשהו שהייתי פחות מרוצה ממנו:  ביקשתי שתדביק איזשהו קישקוש מחרוזים על הפאנל של הפלאפון, כדי שאזהה את שלי בקלות משאר המכשירים בבית. היא עשתה שני פרחים מעאפנים. וגבתה ממני  כסף. היא שאלה אם חשבתי שזה בחינם. אמרתי לה שלא אכפת לי לשלם, אם זה עולה לה כסף, אני בהחלט אשלם. היא גבתה ממני 30 ש"ח,  היא אמרה שכל קריסטל עולה לה שקל. אני חושבת שזה לא נכון. לא נראה לי שהייתה צריכה לגבות 30 ש"ח על הקשקוש לפאנל (ולא התמקחתי איתה על שקל מעלות הבנייה של 180 ש"ח, ועלות מילוי 100 ש"ח). אח"כ ספרתי, בסה"כ 18 קריסטלים, בטח כללה גם את העבודה.  אני בספק אם כולם ביחד עלו יותר מכמה שקלים בודדים.  אחר כך גם שמתי לב שפרח אחד גם מודבק עקום. היא  אמרה שפעם הבאה שאבוא, היא תדביק עוד חרוזים שלא היו לה באותו זמן, ותעשה זאת בחינם. יכול להיות שזה כדי לגרום לי לבוא אליה פעם נוספת. אם כך, לא נראה לי. ובשביל זה, יכול להיות שלא אבוא אליה פעם נוספת. כל אחד עושה את הבחירות שלו...

בפעם שעברה לא הייתה לי מצלמה, אז תיעדתי את זה בפלאפון של אח קטן, אין לי כבל למחשב או חשק  להתעסק עם זה. לא נראה לי שזה חשוב. הפעם יש לי כאן מצלמה, יש לי כבל, אני חושבת שזה כן ראוי לצילום:

טוב, המחשב לא רוצה לקרוא את המצלמה, הבטריות לא טעונות דיין, או שסתם אני לא עושה משהו נכון. גם כך המחשב שלי כאן איטי מדי, לא נוח לי לעבוד בלי מעבד תמלילים רגיל, אין לי רצון להתעסק בזה עכשיו. אני מנסה להתמקד בחיובי. . אולי אוסיף אח"כ.