הייתי בטוחה שלא אתן לזה לקרות. הייתי בטוחה שאני כבר חסינה בפני זה (חסינות, לאן אוצר המילים שלי התדרדר...), אבל נתתי לזה לעלות לי על העצבים. לא רק שהתחלתי לראות "האח הגדול", ככה, בין לבין, כשכולם צופים, לא רק שהתחלתי להעיר כל מיני הערות על המשתתפים (בעיקר על ונסה, שפתחה פה כ-זה גדול על אחד המבוגר ממנה בשלושים שנה על לא פחות מאשר סיגריות, לא עולה לי עכשיו עוד משום מה), לא רק שבאופן אקטיבי העברתי את הערוץ לתוכנית (כמובן שאני מזפזפת הלאה בפרסומות, הם לא עשו משהו ששווה לבזבז עליו  זמן בצפייה בפרסומות עד כה. ועכשיו על אחת פי כמה וכמה), אפילו התחלתי לדבר ספקולציות (עאלק ספקולציות, זה ברור יותר מאיזו שעה תהיה מחר בצהריים. יש הכוונה ברורה של הערוץ בכל הנוגע להתייחסות, זמן מסך, אמרי שפר) לגבי מי יודח (זאת תהיה הרבעית, לא הבובלילים, לא הדתי, היא יכולה להיות בנאדם סופר נחמד עם המון כריזמה, אבל זה לא עבר מסך. כי לא השתתפה באיזו שערורייה או דיונים סוערים או רומן עסיסי, לפחות לא כאלה שהוצגו במשדרים של ערוץ 2. הרומן שהיה לה אז, עם מודח אחר זה כבר אולד ניוז. היא כבר "מי זו?" בתודעת הקהל), מי יישאר עד הגמר וינצח (בובליל, כי הוא מקבל יותר חשיפה, כי הוא דוגרי, כי הוא מהעמך, דובר ציבור שלם, כמו קנפו, בזמנה) וכולה וכולה. ולמה זה מרתיח אותי? כי נתתי לזה להשפיע עליי. לעצבן אותי. אתמול יצאו בהכרזה חגיגית: שניים מהמועמדים עברו על החוק וייענשו. לפי מה שהראו במשדר, הורו למשתתפים לא ליצור קשר עם האנשים שבאו על מנת להשלים מניין. ולפי מה שעבר, ליאון שאל את החזן אם הוא נשוי (אף שעינב ביקשה ממנו לבדוק רק טבעת), הם לא רק ידעו שהוא לא נשוי, הם גם ידעו שהוא גרוש. מידע כזה לא עובר מ"אין טבעת". אלא אם כן האינפורמציה הזו שודרה בטלפאתיה, מישהו או חלק מהמשתתפים יצרו איתו קשר. אז אני חושבת שסביר להניח שזו העבירה שנעברה ועל זה יוטלו עונשים. אבל לא. המשתתפים שנקראו לחדר הוידויים היו עינב ואשר. ולמה? כי הם קשרו קשר להדיח. דנו בהדחה. והרי זה אסור לפי תקנות אחרות. אז יוצא שהאח הגדול קובע תקנות ובוחר אילו תקנות יעקפו, מתי ומה העונש עליהם. וכמובן שלאזרח הקטן זה יעלה יותר. בסמסים כמובן.

קודם, לגבי "תיאום ההצבעה": כשמתמודדים דנים ב"אני לא סובל אותו, היא סתם ביצ', הוא מסכסך, אני לא סובל את הפרצוף שלה" אז זה לא נקרא תיאום הצבעה. בתוכנית הראשונה לא היה תיאום בהצבעה נגד הבובלילים, כמו שעינב, בפרץ של חימה העירה כשנגזר עונשה? היה גם היה. מה היה שונה בהצבעה אחת ממשנתה? שרשימת המועמדים להדחה הייתה רשימה גורפת סמסים. ברשימה שהציעו אתמול המתמודדים לא היה פוטנציאל להרבה רייטינג, אז בתמרון גאוני (עלאק גאוני, ציניות נכנסה כאן, למי שלא יבין) בחרו להוריד שניים פחות פופולאריים ולהעלות כמועמדים להדחה שניים אחרים שהרבה יצביעו עבורם. גם מוזר לי שאני לא יכולה להביע את דעתי מבלי לשלוח סמס (בכוכב נולד, האמא של עושק בני הנוער מדמי כיס באמצעות שליחת סמסים אפשר להצביע באינטרנט בעלות אפסית, לא שניסיתי, אבל נראה לי שנדרש רק סמס אחד להרשמה). ככל שזה נוגע להצבעה, אין דבר כזה אינטרנט ב"האח הגדול", רק בסמסים. כן, בטח, א-ני אשלם. רגע, רגע, איפה הפלאפון שלי, הנה הוא, מה המספר, רגע, אני כבר מקלידה, אוי, פספסתי ספרה, הנה, אני מתקנת... לאיזה מספר שולחים? הנה, שתייםםם אפס, שתיים, אפס, ו-שלח... NOT!!! (שיניתי מ-"לא!!!" קצת פקאצאי, אבל הביטוי לא מיתרגם לעברית טוב, לא נשמע או נקרא לי כך, בכל אופן...) אז יצא שיד עלומה גרמה לכמה משתתפים להצביע באופן שווה. אני לא סגורה לגמרי שגם זה לא היה בהשפעת ההפקה עצמה, יענו לשם המחשה של העבירה על בל-יתאם. יכול היה להיות שבובליל האב עצמו גלגל את הכדור הזה לאחרים, אבל הראיה שבחרו להראות הייתה שיחה של עינב ואשר. כעת אני חושבת שבובליל האב יכול אתמול לקחת את הקרדיט לתיאום על עצמו, כי מילא כבר הועמד להדחה, אבל אולי הוא מבין יותר. ההעמדה להדחה של בובליל הבת והדתי לא נועדה על מנת שידיחו אותם. ההפך. היא נועדה כדי שיצילו אותם. לגרוף עוד כמה סמסים. אז בחרתם להצביע באופן מסוים? נו נו נו. תענשו על כך, אפילו אם באופן בו ההפקה מרוויחה הכי הרבה. כי מה לעשות, העמדתם להדחה לסבית שלא מימשה את מלוא הפוטנציאל לשערוריית מין שלא נראתה בטלוויזיה עדיין. העמדתם להדחה בחור שרירי, לא רע לעין, שמשחק אותה את השקט והאפל, ועדיין, עדיין ההפקה לא דחפה אותו מספיק בשביל לקבל תואם נועם טור תוצרת ערוץ 2. אגב, נראה לי שמשך תקופה מסויימת, המשתתפים משתפים את ההפקה ברווחים מקמפיינים עתידים. כן, כך נראה לי שזה עובד. במקום להשאיר את הרשימה המקורית של הארבעה ולהוסיף את שני ה"עבריינים", מה שנראה כיותר הוגן, בחרו להוריד שניים מהרשימה שנבחרה באופן דמוקרטי ולהוסיף שניים שיגרפו עוד סמסים.  

ובכל זאת, ריאליטי טי ווי, היה בה, באותה תכנית, משהו אמיתי. אולי בגלל השידור החי (לעומת מפרץ האהבה, בו שום דבר לא חי, יש איזשהו זיוף של שידור חי, כשמשדרים לפעמים קטעים בין המתמודדים במפרץ ובאולפן בו יש קהל ומועמדים להשתתף בתכנית, יענו בזמן אמת). זאת הייתה התגובה של עינב כששמעה על המניפולציה שהחליטה ההפקה לעשות. כי היא לא מבינה שבעצם פירגנו לה, כי יודעים שהיא פופולארית ותקבל סמסים שיעזרו לה להישאר. אז לפני שההפקה הספיקה להסביר לה, או שמישהו אחר מהמשתתפים, שמבין יותר יסביר לה את זה, היא התפרצה בחמת זעם וביקשה לעזוב. נמאס לה שהכללים תקפים כשזה נגדה (התוכנית האמורה) ושהכללים לא תקפים כשזה היה לטובתה (בתוכנית מוקדמת יותר, תיאמו הצבעה נגד משפחת בובליל). זה היה שינוי מרענן, אולי שמץ של ריאליטי לפני שגם היא תבין את המשחק האמיתי.

ובנימה של סליחות, אני לא אמשיך לכעוס. זה חסר טעם. אני אפגע מזה יותר מאשר מי שפגע בי. אני סולחת להפקת התכנית שהצליחו להוציא ממני אגרסיות ולהודות שאיכשהו התחברתי לתוכנית (אולי לא לתוכנית הזו עצמה, אלא לרעיון של תוכנית ריאליטי ישראלי שלא נתונה למניפולציות כאלה בידי ההפקה, אולי פעם באמת אמצא אחת כזו). אני אלמד להסתגל. עכשיו כשאני חושבת על זה, יש לי רעיון. אני אקליט את התוכנית מראש ואעשה פאסט פורוורד בקטעים של הפרסומות. גם אם זה לא יפגע בכיס שלהם, זמן שווה כסף ואני אחסוך לעצמי זמן כך. זה לא כאילו אי פעם תיכננתי לשלוח סמס או משהו כזה.

ועכשיו שעלה לי רעיון גדול כמו זה הנ"ל, אני יכולה לסלוח לעצמי. כשצפיתי ב"הישרדות" הישראלי הרגשתי שמכרתי חלק ממני. עכשיו אני לא אפול קורבן להפקה מניפולטיבית שוב. לא רק העניין שהם בוחרים מי יודח או ינצח. יש לי עוד הרבה נגדם. עאלק "עוד שלוש פרסומות ונשוב"... אפילו אם מדייקים במספר של הפרסומות (ולרוב הם לא מדייקים), הם לא מספרים שעל כל פרסומת ידחפו עוד חמישה פרומואים. ופרסומות שהן "שירות לציבור" לא מחשיבים כפרסומות. אז ככה. נפגעתי פעם נוספת, קיבלתי החלטה איך להמשיך. אני בוחרת לסלוח.

אתמול היה יומולדת ארבעה שבועות לקטנטונת. מה שאומר שהיום לפני ארבעה שבועות קרה לי המקרה הבא: את ההפניה לאותו ביה"ס סחבתי איתי בתיק כבר כמה חודשים, לפחות. כבר כמה פעמים שעשיתי להם בלשכת התעסוקה את הג'ורג' קונסטנזה – להמציא להם סיבות למה אני לא מועסקת, כי לא ענו לי כשניסיתי להתקשר למספר הטלפון בהפניה, כי לא חזרו אליי כששלחתי להם פקס (יכול להיות שפקססתי להם את הצד הלא נכון ;)), כי עד שפניתי אליהם שינו את הדרישות וכעת צריכים גם מנה"ח, כי אני באמת רוצה, פשוט אין עבודה. הג'ורג' קונסטנזה אצלי מתרחב גם ללמה לא הגעתי ללשכה בזמן שבו אני צריכה להגיע ביום בו אני צריכה לחתום. כי מה לעשות, בתור אקדמאית מקבלים רק בימי א', ולא רק שמקצצים לי את הסופ"ש, אני צריכה להופיע בלשכה בין השעות 08:30 ל-11:30. באותו זמן, עד לאחרונה למען האמת, לא חשבתי שזה נורמאלי להיות ער בשעות כאלה. אז אם ישנתי מחוץ לבית, ונגיד פיספסתי את הרכבת והגעתי העירה רק ב-11:45, אז צריך לרוץ למרפאה, לגשת לרופאה, נאמר על איזו עקיצה מסתורית שמעקצצת וצורבת, לקבל אישור שהייתי כל הבוקר במרפאה ולבוא ללשכה בשעה 13:00, לשמוע מפקידה אחרת (כי הפקידה שמטפלת באקדמאים כבר לקחה לה את שאר היום חופש) את ה: את-צריכה-לבוא-ביום-ובשעות-שנקבעו-לך-תשתדלי-לקבוע-פגישות-לרופא-שיניים-בזמן-אחר. (מה רופא שיניים? מאיפה היא הסיקה שיניים, נו, טוב, שיהיה, אולי יש לה יותר סימפתיה לבעיות שיניים) הסברתי לה שזה היה מקרה לא צפוי, באתי ללשכה כשיכולתי (באמת, אם הגעתי ב-11:45 ויצאתם להפסקה ב-11:30, אז רק ב-13:00 יכולתי להגיע ולהיכנס ללשכה). אז אחרי כמה חודשים פקידת התעסוקה החלה לנדנד לי שאני צריכה לצאת לעבוד או שיירשם שאני מסרבת לעבוד ואאבד את הזכאות שלי לדמי אבטלה, שבתור אקדמאית אני יכולה לסרב לעבודה לא מתאימה רק משך חודשיים. אז מה אם בחודשיים האלה עובדי לשכת התעסוקה היו בעיצומים, סגרו את הלשכה למובטלים וקיבלו משכורת בלי לעשות כלום. החודשיים הללו תמו ואת צריכה לצאת לעבוד. אז באותו שלב שלפתי את כרטיס ה-מגיע-לי-קורס-לא? ביקשתי הנהלת חשבונות, כי זה משתלב טוב עם מזכירה, כי שמעתי שזה קורס קליל וקצר יחסית, כי אני רוצה ללמוד הנה"ח, אז מה? היא אמרה לי "למה לא?, פקידת התעסוקה נמצאת כאן בימי רביעי בין השעות 08:30 ל- 11:30, בואי ותירשמי לקורס הנה"ח". אז אותו יום רביעי נזכרתי שאני צריכה ללכת ללשכה ביום לא שגרתי רק אחרי 11:30, התקשרתי ללשכה ואמרו לי לבוא בימי רביעי בשעות הקבלה, עכשיו מאוחר מדי, הוצאתי אישור מרפאה לכל מקרה, אם ישאלו למה לא באתי לפקידת הקורסים. זו סתם פקידת נוספת בלשכת התעסוקה, רק שבימי ד' בשעות הבוקר היא מתפקדת בתור פקידת קורסים. אי אפשר להיות בטוח. עדיף להיות מוגן. שבוע אחר כך הפקידה לא הגיעה, שבוע אחר כך היא הייתה בחופש, אולי עוד שבוע שאני לא יכולתי. אחרי מספר שבועות הסתדרו הכוכבים והלוויינים ולחות הזמנים לידי קונסטולציה כזו בדיוק, שביום ד', בין השעות 08:30 ל-11:30, בלשכת התעסוקה, היינו פקידת הקורסים ואני, שתינו משני צדדים אותו שולחן ואמרתי לה "אני רוצה קורס הנה"ח". ככה זה. אז לא חשבתי כך, אבל כנראה היה בזה משהו קסום.

"הנה"ח או מנהל משולב?" היא שאלה, "מה ההבדל?" עניתי, "אחד זה הנה"ח, שני זה הנה"ח + מזכירות", "שיהיה משולב", כעת אני לא זוכרת מה הסיבה, אולי בגלל שחשבתי שקורס גדול יותר נפתח לעיתים רחוקות יותר, אולי זו הסיבה, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה. היא רשמה את השם שלי באיזו רשימה מרופטת בקלסר חבוט, לא עדכנה שום דבר במחשב, לא נתנה לי שום אסמכתא. "כרגע לא נפתח שום קורס. כשיפתח נודיע לך" היא סיכמה וסגרה את הקלסר. טובת לב ומחייכת חזרתי לי הביתה. שוב התחמקתי מנטל העבודה וחיפוש העבודה. אני "מחכה" לקורס.

אחרי שבועיים או ככה התקשרו ואמרו לי להגיע ללשכה. השאירו הודעה אצל אבא כי לא נתתי את המספר האמיתי שלי. אז הלכתי יום אחרי לפקידת הקורסים, היא הדפיסה מכתה הפניה למרכז הכשרה בעיר הגדולה וחתמה עליה. היתה לי הפנייה לקורס.

עבר שבוע וקצת עד שהלכתי למרכז ההכשרה. אולי יותר. הלכתי לפי ההוראות: לבוא בימים א' עד ה', בין השעות 10:30 עד 12:30. זכרתי שהרחוב הוא זה שסמוך לתחנה המרכזית. בפועל כיתתי רגליים משך קילומטר או יותר. התחנה המרכזית נמצאת בקצה אחד של הרחוב, ביה"ס בקצה השני. נו טוב. ניגשתי לשער. שומר אמר לי לקרוא את השלט. אין היום קבלת קהל. מה אין קבלת קהל?! באתי מרחוק! אי צריכה לפחות אישור שהגעתי, להראות ללשכת התעסוקה, אפשר לפחות להיכנס להחתים במזכירות? לא? אולי התווכחתי עם השומר עוד כמה משפטים באותו סגנון, אבל מילא היו לי דברים אחרים לעשות בעיר אותו יום, אבוא בפעם אחרת. וזה לא כאילו שאני להוטה לעשות את הקורס, עיקר האינטרס שלי באותו רגע היה להתחמק מלחפש עבודה.

בשבוע אחר כך התקשרתי לאותו מרכז, ללא תשובה. ניסיתי את כל השלוחות, לא ענו, ויתרתי. כך גם הסברתי לפקידה בלשכת התעסוקה. לא היה לה מספר אחר. בשבוע שלאחר מכן התקשרתי שוב. דיברתי עם היועצת, היא אמרה קורס נפתח בדצמבר. אה, בדצמבר, זה עוד רחוק. יש לי עוד קצת זמן חופש, כך חשבתי לעצמי. אחרי איזה שבועיים שלושה הסבירה לי פקידת הקבלה שגם אם יש לי הפניה לקורס, זה לא פוטר אותי מלהתחיל לעבוד. המכשפה נתנה לי הפניה לראיון לעבודה בתור מטפלת בבני שנה ושנתיים. בראיון התברר שהעבודה גם בימי שישי, גם בשכר מינימום, מתחילים עוד לפני ספטמבר. חייכתי למראיין והסברתי לו שאין לי נסיון. שאני מתעתדת ללמוד קורס הנה"ח. כן, גם אני לא יודעת למה שלחו אותי להתראיין אצלו. לא קיבלתי קול-בק, אז כנראה העברתי את המסר. עברו כמה שבועות, חוץ משיחת טלפון שאבא קיבל, משהו בקשר להכשרה מקצועית ומשרד התמ"ס. הוא לא זכר יותר מזה, לא היתה שום התקדמות.

אז ביום ד', ביום בו האחיינית שלי נולדה, בדרך לתחנת הרכבת ולבקר את האחות והאחיינית בביה"ח, רצתי אל פקידת הקבלה לגבי קורסים באזור אחר. אם לא בעיר ההיא, אפשר בעיר אחרת. אולי אפילו עדיף. היא אמרה שהיא לא יכולה לקבל אותי בלי תור, אם ידעתי שאלך לבקר בביה"ח אז הייתי צריכה להגיע מוקדם יותר (מי לעזאזל ער בשעות כאלה?!), שוב, שעות הקבלה של קורסים הם ביום ד' 08:30-11:30. זה מה יש. אז הלכתי עם שני אחים לתחנת הרכבת, אבא יבוא מאוחר יותר עם אמא באוטו. הפקדתי  בידי אבא את ההפניה + תעודת זהות, שילך למכשפה של הקורסים, ישאל לגבי קורסים בעיר אחרת, גם כאלה רק עם הנה"ח, מה שנפתח, לא משנה, שיחליפו את ההפניה. אחרי שהגעתי לביה"ח המעאפן, שאנחנו עדיין לא מבינים למה העדיפו אותו,  ראיתי לכמה דקות את הבונבונית, התווכחתי עם איש האבטחה שמסדיר את שעות הביקור עד מתי אשאר, שכן היה לי פגישה בעיר אחרת, אין לי יותר משעה-שעתיים, אסור לי לדבר קצת עם אחותי שרק ילדה?, התעצבנתי על צוות האחיות שמפריע להן שאשאר בחדר הכמעט פרטי של אחותי, קיבלתי הודעה מאבא בטלפון: אין קורסים אחרים, הקורס ההוא הוא היחיד, ההרשמה תיכף נסגרת, צריך להירשם עד יום א'. אמרתי לו שאני אסע לעיר באותו יום, אשאר לישון שם ואלך בבוקר להירשם. שיביא איתו את ההפניה. לא, שיבוא לפני 16:00 כי אני צריכה לנסוע לפגישה בעיר אחרת, אז מה אם אמרו שהביקורים מאוחר יותר, שיילכו לבקר את הדודה, אני צריכה את ההפניה לפני שאני נוסעת...

אז כמובן שהם הגיעו רק אחרי ארבע. התקשרתי לדחות את הפגישה בעיר, מחר זה בסדר, כן, מילא אני צריכה להיות במקום אחר. כשאבא הגיע ביקשתי את ההפניה ותעודת הזהות, כי זה בטוח יותר אצלי. בגלל ההתרגשות על התינוקת החדשה וכנראה גם בגלל קצת עייפות, אחות קטנה העירה לי שתעודת הזהות על הרצפה. היא אמרה שבטח נפלו לי עוד מסמכים מהתיק, איכשהו התעלמתי.

ביום המחרת הגעתי לאותו מרכז הכשרה. שוב, שומר אתיופי, שוב, שלט של "היום אין קבלת קבל". היה שם איזה בחור מסכן שניסה להסביר שדיבר חצי שעה קודם עם המזכירות ואמרו לו לבוא היום. אני לא הייתי כל כך רגועה. התחלתי לצעוק עליו. שזו הפעם השנייה שזה קורה לי. שזה לא ייתכן שאני אגיע את כל הדרך לחינם. שלפחות ייתן לי לגשת למזכירות, להחתים את טופס ההפניה, "השומר לא הכניס אותי" זה לא קביל בלשכת התעסוקה אם ישאלו אותי מה עשיתי עם ההפניה, או אם ירצו לשלול ממני זכאות. "היום אין קבלת קהל, אלה ההוראות שקיבלתי מלמעלה". מדד העצבים שלי עלה עוד כמה דרגות. תלשתי את השלט, שרבוט בטוש על דף נייר שהודבק בסלוטייפ, דחפתי אותו מאחורי ארון החשמל הסמוך. הוא אמר לי קודם להחזיר את השלט, הדבקתי אותו חזרה במקומו, עקום. ניסיתי שוב לדבר איתו. הסברתי לו שמלשכת תעסוקה אמרו לי לבוא להירשם בדחיפות, שפנו אליי ממשרד התמ"ס בקשר להכשרה שלי (אפילו שלא ידעתי למה התקשרו), אני חייבת להירשם, היום. הגעתי מרחוק. "מצטער, היום אין קבלת קהל, אלה ההוראות שקיבלתי מלמעלה. היועצת עסוקה היום, יש וועדה, אין אף אחד שיכול לקבל אותך". הסברתי לו שזה בסדר, אני לא צריכה לראות את היועצת, שייתן לי לדבר עם המזכירות, לקבל איזושהי אסמכתא שהגעתי, שיתאפשר לי להגיע ביום אחר להירשם. מצטער, היום אין קבלת קהל, אלה ההוראות שקיבלתי מלמעלה". שאפתי שאיפה עמוקה. רוקנתי את הריאות שלי. חשבתי מה אעשה הלאה. שלפתי את הפלאפון דור 3 שלי ואמרתי לו שאני מתעדת אותו, שיאמר למצלמה למה הוא לא מסכים לי להיכנס. הוא שתק. לחיצה נוספת על הכפתור בצד של הטלפון הוציאה את הצליל המעצבן הזה של הסטילס. אין במכשיר מספיק זיכרון להקלטת וידאו, גם אם המכשיר היה מסוגל להקליט וידאו, גם אם ידעתי להשתמש במכשיר. בכל זאת, המשכתי בהצגה, הסברתי לו שהוא מצולם, שיגיד יפה למצלמה למה הוא לא מוכן לתת לי להיכנס, והשעה רק 12, ובטופס רשום להגיע בין 10:30 ל-12:30. הוא שתק. עכשיו זה כבר הגיע לי כאן!! (איפה זה כאן?!בדרך כלל מסמנים למצח) תלשתי את ההודעה על "אין קבלת קהל" מהשער, קימטתי אותו לכדור, כפי שרציתי לעשות לכולם בהנהלה, בלשכת התעסוקה ובביטוח לאומי וזרקתי אותו לרצפה (לא היה פח סמוך, ולא חשבתי על איכות הסביבה, ראיתי רק כעס). לפתע הגיעה מזכירה, שאלה על מה כל הצעקות, שכל התלמידים מתלוננים על הצעקות. עכשיו אני חושבת שהיא ניסתה לנפח את זה. הקול שלי חלש, הצעקות שלי לא חזקות. אם אני מנסה לצעוק אז זה הופך לקול גבוה. אין לי קול חזק. אולי אם אקח שיעורים בפיתוח קול זה יעזור. אולי זה יעזור לי להישמע פחות ילדותית. אבל אני סוטה מהנושא, אחזור אליו: הסברתי למזכירה שיש לי הפניה לקורס. אני מגיעה מרחוק מאוד. זו כבר פעם שנייה שאני מגיעה בזמן קבלה שמצוין בהפניה, ופעם שנייה שיש שלט של אין קבלת קהל. אני מתוסכלת. מסרו מלשכת התעסוקה שצריך להירשם, בדחיפות. התקשרו אליי ממשרד התמ"ס בקשר להכשרה. מקצועית (אם יש זמן להכניס משרד ממשלתי, זה הזמן), אני חייבת להירשם היום. היום. היום. בינתיים איזה תלמיד ניסה לצאת מהדלת המסתובבת, סיים, רצה ללכת. בעודי מתווכחת עם המזכירה, החלטתי שאין סיכוי שלא מקבלים אותי. אני אעצור פה את התנועה. עם הרגל חסמתי את הדלת המסתובבת והמשכתי לצעוק על המזכירה. אחרי כמה רגעים הבנתי שאני לא יכולה להוציא את העצבים שלי על התלמיד המסכן. הוא לא עשה לי כלום. זה שהוא התקבל למקום האקסקלוסיבי הזה ויכול להיכנס ולצאת מתי שהוא רוצה ואני אשאר בחוץ, בשמש, זה לא באשמתו. זאת אשמת ההנהלה. את העצבים אני אוציא על ההנהלה. הורדתי את הרגל שלי, נשמתי והסברתי לה שוב. הפעם בצעקות היה בגלל שבמרחק ארבעה עד חמישה מטרים, רק כך אפשר לשמוע אותי, אבל לא אכפת לי, הייתי כועסת, צעקתי גם מתוך תסכול, הם לא עשו את העבודה שלהם. הסברתי למזכירה שוב: אחד: יש לי הפניה לקורס. שתיים: אני מגיעה מרחוק מאוד. שלוש: זו כבר פעם שנייה שאני מגיעה בזמן קבלה שמצוין בהפניה. ארבע: פעם שנייה מתוך שתיים שיש שלט של אין קבלת קהל. אני מתוסכלת. חמש: מסרו מלשכת התעסוקה שצריך להירשם, בדחיפות. שש: התקשרו אליי ממשרד התמ"ס בקשר להכשרה מקצועית (אם יש זמן להכניס משרד ממשלתי, זה הזמן), אני חייבת להירשם היום. היום. היום. "אה הה" היא כאילו חוככת בדעתה, "הגעת מרחוק?" היא פנתה לשומר: "טוב, תבדוק אם היא יכולה להיכנס, ההוא לא יכול להיכנס". אז השומר פתח את הדלת. המסכן השני שישב בשקט בזמן שאני עשיתי את כל העבודה והצעקות הורשה לעבור ונכנס בקלילות למבנה. אני נדחפתי בשער לכיוון הבוטקה של השומר. אז את הבחור השני הוא העביר, אותי השומר עצר, הוא הסביר למזכירה: "היא לא נכנסת לפני שאני מקבל אישור מהבוס שלי". הוא פנה אליי: "עד שאין אישור להיכנס את צריכה לצאת, מוטב לך לצאת". לא  הייתה לי שום כוונה לצאת. בחוץ שמש, בפנים צל. "אני נשארת בפנים, מוטב לך שאשאר בפנים!". נותרתי עם התיק שלי ליד הבוטקה. "נו, זירזתי אותו, תעשה את השיחה עם הקב"ט". הוא עשה "שיחת טלפון" עם ה"בוס" שלו, דיברו מה שדיברו. אמר לי שה"בוס" אמר לו שההחלטה שלו. איכשהו הוא החליט לאפשר לי להיכנס. הראיתי לו תעודת זהות, הוא רשם את הפרטים, נכנסתי פנימה!!! בפנים הרגשתי הרגשה של פעם ראשונה שעמדתי באופן הזה, פנים מול פנים, על זכותי והצלחתי. הצלחתי!!! בכניסה של בית הספר התיישבתי על ספסל, חיפשתי את ההפניה איתה אפנה לביה"ס. אבל היא לא נמצאת! בין בערך ארבעה קילוגרם של מסמכים שהצטברו אצלי, מסמכים רפואיים של אמא, שלי, של כמעט כולם אצלי, קבלות, אישורים לביטוח לאומי, הפניות אחרות מלשכת התעסוקה, לעבודות שהתחמקתי מהן, מה לא? רק ההפניה המחורבנת הזאת לא נמצאת. הוצאתי את מעט האוויר שנותר בריאותיי וניסיתי לנשום ככל שיכולתי. יופי! חכמה גדולה!! הצלחת להיכנס לבית הספר והפניה אין לך! את תיראי כמו מטומטמת!!! לחשוב, מהר, לחשוב, מה לעשות? להתקשר לאחות גדולה? אם תעודת הזהות נפלה אתמול ליד המיטה שלה, גם ההפניה שם! אבל איך היא תעביר את זה אליי? תבקש לפקסס את זה מעמדת האחיות? היא רק ילדה אתמול!! טלפון לאחות-גדולה, את לא רואה את זה שם? טוב, אפ תיראי את זה שם, תשמרי את זה בשבילי, עוד נשימה, תחשבי, תחשבי, מה תעשי עכשיו, טוב, ננסה לחשוב בהיגיון. את ההפניה קיבלתי מלשכת התעסוקה. יש לי טפסים אחרים, הפניות למקומות עבודה מאותה לשכת תעסוקה, רשום שם טלפון שלהם. על חלק מהטפסים הטלפון היה חסר, על טופס אחד הטלפון והפקס היו רשומים. חייגתי אליו מהר. ניסיתי לדבר בנימה הכי רגועה וסמכותית שלי. "שלום, הגעתי ללשכת התעסוקה? אפשר לדבר בבקשה עם גברת XXXX" (כן, בטח מי עוד קורא לה גברת, אפילו את השם הפרטי שלה אף אחד לא מבטא במלרע), כשכבר הגעתי לאותה פקידת קורסים, שביום ה' כבר אינה פקידת קורסים, הסברתי לה שהיא הפנתה אותי לקורס, בשיחה עם אבא שלי היא אמרה שאני צריכה להירשם מייד לקורס ו... לא מוצאים כאן את טופס ההפניה (לפעמים בגוף שלישי זה עובד הכי טוב), צריך לשלוח עותק שלו, "בבקשה תדפיסי את הטופס ותפקססי אותו לבית הספר". היא ביקשה תעודת זהות, שאלה לאן לשלוח את זה. משום מה היא נאותה להדפיס את העותק ולפקסס אותו. טוב, עכשיו אני צריכה מכשיר פקס. איפה אם לא במזכירות? בצעדים זריזים ועצבניים נכנסתי למזכירות ושאלתי בתקיפות, מהר, מה מספר הפקס שלכם, מלשכת התעסוקה רוצים לפקסס לכם משהו. זו הייתה אותה מזכירה שצעקתי עליה כמה דקות קודם. היא נתנה מס' פקס, מיד אחר כך הוסיפה הסתייגות שזה חד-פעמי. דקות מלאות אימה עברו עליי בעודי מחכה לפקס. אחרי כמה דקות נכנסתי, רגועה ככל שיכולתי למזכירות. הגיע הפקס עבורי? היא ניגשה למכשיר וקראה את תוכן הפקס. זה היה הפניה לקורס. הוצא בתאריך כזה וכזה, הודפס שוב ב-04/09/2008. היא הרימה עיניים חשדניות, "איפה המקור?" היא שאלה בתקיפות. "אהה, לשכת העבודה...לשכת העבודה איבדו את זה...". ככה זה, אם אגיד שאני איבדתי את זה, יבינו שדרשתי להיכנס להירשם בלי הפניה, מה אני? מטומטמת? השאלה הבאה שלה הייתה מתי נרשמתי. שוב, תפסה אותי בקלקלתי, "אהה... הגעתי לכאן, בחודש שעבר ולא הכניסו אותי. דיברתי עם המזכירה, אמרה שהקורס נפתח בדצמבר, חיפשתי בינתיים קורס מוקדם יותר, במרכזים אחרים ולא מצאתי, אמרו לי בלשכה להגיע לכאן, מהר, אז הגעתי". עם מבט חשדני היא מסרה לי את הפקס עם ההפניה. משוכה אחת עברתי.

במסדרון, ליד הכניסה לחדר של היועצת ישבו עוד שניים. אותו אחד שנכנס בזכותי ועוד אחת, מילאו טפסי הרשמה. עד שהבנתי אילו טפסים אני צריכה למלא, חלקם עם שאלות מטומטמות עם עבודה במקום גדול, תני סיבות בעד ונגד, עוד פעם לכתוב קורות חיים, איזה מזל שלא נדרשתי למלא הרבה כאלה לאחרונה, הבנתי כבר מה הסיפור. היועצת וכמה מורים התכנסו בחדר שלה לקיים "וועדה". זה סתם דיון על תלמיד כזה או אחר, משהו כזה. אז במקום לעשות את זה בזמן שבו צריך לעשות את זה, היינו, לא בזמן המוקצה לקבלת קהל- 10:30-12:30, מחליטים לסגור את הבאסטה, לסיים מוקדם וללכת הביתה. לא בזמן שלי. לא על חשבון המיסים שלי. בתקופה שעבדתי דווקא שילמתי הרבה מיסים. יותר מדי לטעמי. כשחיכיתי לתורי אצל היועצת, יצא לי לחשוב על השומר המסכן, עליו הוצאתי את רוב העצבים שלי. אחרי שאסיים פה אני אלך להתנצל אצלו. הוא לא זה שהייתי צריכה להפנות את הזעם שלי כלפיו. גם יצא לי לחשוב על איך יכולים לפסול את המועמדות שלי לקורס על סמך האופי הטמפרמנטי שהפגנתי כמה דקות קודם. אז מה. ממילא לא רציתי את הקורס. אני עושה את זה כדי להוכיח ללשכת התעסוקה שבכוונתי ללכת לקורס. אז מה. אולי עדיף אם לא אעשה את הקורס.

עד שהגעתי ליועצת, פתאום ניצב בחדר השומר. פתאום מצאתי עצמי בשיחת נזיפה שלא זכיתי לה משך 6 שנים ביסודי, 3 שנים חטיבת ביניים, 3 שנים תיכון, שנה ושלוש רבעי צבא, שלוש שנים תואר וכמעט שלוש שנים של עבודה. נזיפה על התנהגות לא נאותה. זה התחיל כשהיועצת דיברה על שכל בית הספר שמע את הצעקות שלי, על מה יחשבו בוועדת קבלה על הצעקות, על איך אתנהג עם המורים אם משהו לא יהיה לרוחי, על זה שיש אילוצים, וקורה, והייתי צריכה להעלות את הטיעונים שלי, לכאן או לכאן, בנועם. אז היא נתנה את רשות הדיבור לשומר, הוא הסביר את הצד שלו, שיש לי מזל שאני בחורה, כי הוא לא יודע מה היה עושה אם הייתי בחור, ונתן לי להיכנס כי הבין שאנשים יכולים להגיע למצבי תסכול, באתי מרחוק, הלכתי דרך ארוכה בשמש, הוא הבין ונתן לי להיכנס. הסברתי לשניהם שזו פעם שנייה שהגעתי מרחוק ולא אישרו לי להיכנס. גם אם לא להיפגש עם היועצת, שלפחות שיתנו לי אישור מהמזכירות, שמסרו לי מלשכת התעסוקה שזה דחוף שאירשם בימים הקרובים, שאספיק להיבחן, שאם בפעם הראשונה הגעתי מרחוק והתאכזבתי, אז בפעם השנייה, אחרי שזירזו אותי מלשכת התעסוקה, התקשרו אליי ממשרד התמ"ס בקשר לקורס, לא יודעת למה (לא אני קיבלתי את השיחה), לעמוד בשמש משך דקות ארוכות, רמת התסכול הגיעה לרמה כזאת שלא יכולתי שלא לדרוש להיכנס בכל מחיר. היא קימטה גבות ושאלה מתי הייתה הפעם הקודמת שבאתי, כי רק פעמיים נאלצו לסגור את המרכז לקהל (כן, בטח!! זה רק ביש מזל שבחרתי באותם "שני ימים" להגיע לשם). לא יודעת, ביולי או אוגוסט, מי סופר, באותו יום הייתי צריכה גם לגשת למקום אחר, בגלל זה לא התעקשתי מדי. היא שוב דיסקסה את זה עם השומר. היה רק עוד יום אחד, באוגוסט, כן? היא שאלה מי היה השומר אותו יום, מתי זה היה? לא יכולתי לומר להם אבל כל שאני זוכרת מהפעם הראשונה הוא שהשומר היה אתיופי, כמו ההוא בחדר באותו זמן, אז זה כנראה הוא. ה-"אין כניסה" שהוא עשה לי די הזכיר את הסיטואציה דאז, אבל אין לי זיכרון טוב לפרצופים, לא שאני גזענית, זה לא קשור לצבע עור, פעם אפילו שכחתי פרצוף של מי שראיין אותי משך חצי שעה רק יומיים קודם, אז כשהוא התקשר אליי לומר שהתקבלתי ואגיע למשרד שלו כדי להיקלט, ישבתי וחיכיתי ליד המשרד שלו עד שאותו מישהו יפנה לפתוח את הדלת, ויפנה אליי, סמכתי עליו שיזהה אותי. אז היא שוב הסבירה שיש גם גורמים אחרים, אפשר להעלות את הבעיה ולדון בה בשקט (כן, בטח! רק איתם!!), שוב הסברתי לה שניסיתי לבקש לדבר עם המזכירות ולא איפשרו לי. שטרחתי הרבה כדי להגיע בזמן, ובאופן שרירותי, הם נעלו את המרכז בשעות שפרסמו שהוא אמור להיות פתוח לקבלת קהל. היא שוב דיברה על האופן שבו הבעתי את הדברים שלי, מה אפשר להסיק מכך לגבי ההתנהלות שלי בבית הספר. לקחתי נשימה עמוקה. הסברתי לה שלמדתי שש שנים בית ספר יסודי, שלוש שנים חט"ב, שלוש שנים בתיכון, סיימתי בגרות מצטיינת (לא ממש, לא כל כך למדתי, אבל שיהיה), שירתתי שנתיים בלי שום רישום או משפט על בעיות משמשעת והיה לי אורך רוח ללמוד שלוש שנים לתואר ראשון. אין לי בעיות התנהגות. אני בחורה נורמטיבית ככל שאפשר לבחון בעניין הזה. וגם ממילא חשבתי שאחרי שאסיים פה, לא משנה איך ילך, הדבר הראשון שאעשה זה יהיה ללכת לשומר להתנצל, כי אני לא רואה בו אחראי, ולא התכוונתי להוציא את כל התסכול שלי עליו. "אוה!! זה מה שרציתי" היא צהלה, "התנצלות". השומר אמר שהכל בסדר, הוא מבין שהייתי מתוסכלת, זה בסדר. הוא יצא מהחדר, היא לקחה את הטפסים שלי, אמרה לי לבוא להיבחן ביום ג' הקרוב, סוף טוף הכל טוף. ביציאה מן ביה"ס התנצלתי שוב בפני השומר, לפי התכנית המקורית.

פרט למלא עצבים והרבה תסכול קרה משהו חדש אותו יום. לא שמרתי את התסכול בפנים, הפניתי אותו כלפי אחרים (חלקם אחראים לתסכול, חלקם פחות, צריך לעבוד על זה). גם אם בצעקות ואיומים, התעקשתי על מה שמגיע לי וקיבלתי אותו.