אחרי שבועות לא משהו אני קצת רגועה יותר. אולי לא רגועה רגועה, אבל פחות לחוצה. מרגישה טוב יותר. או איך לנסח את זה אחרת?

כן, קצת פחות לחץ מכיוון כזה או אחר, השלמה עם מציאות כזו או אחרת.

 

עלה רעיון לרגל היומולדת הבא לתכנן איזשהו שחזור של יומולדת 9. כל אחד זוכר שזה היה יומולדת אחר, אמא אומרת 10 כי זה היה בשנה אחר כך, ואז בדיוק התחילה לעבוד אבל רק שנתיים אחר כך היא התחילה לעבוד והיתה שנה אחרי הלידה של אח-קטן, ואני זוכרת 9 כי זה מה שאני זוכרת. כי חודשיים קודם עשו לאחותי יומולדת 10 בבית והזמינו את הכיתה שלה ולי לא עשו כלום ובתמורה לקחו אותי למסעדה ששבחו אותה כזולה וטובה ואוכלים עד שמתפוצצים ומשלמים ממש מעט. אבל לאנשים שונים יש תפיסות שונות לגבי כסף ואמא שלי זוכרת את זה כ-שחיטה, וכנראה שיחסית למה שהיה לנו אז זה היה יותר מדי, אבל גם אז וגם היום היא לא ממש מבינה את העניין של יחסיות, אני כבר עייפתי מלנסות ללמד אותה אז אתן לה לחשוב מה שהיא רוצה.

 

עכשיו כשאני חושבת על זה, אז אולי זה היה שנתיים אחר כך? כי זה היה אחרי שסבתא נפטרה והיה לנו אוטו כתום מגעיל וישבנו בבגאז' והשבנו לאחרים שצחקו עלינו שלנו מרווח יותר והם יושבים כמו סרדינים. אולי באמת אני לא זוכרת נכון ואז אח-קטן היה בעגלה, זה היה בדיוק אחרי שאמא התחילה לעבוד והיה לה משכורת שלא היתה לה קודם והאחות הקטנה ששלשלה לי על כל היומולדת מקלקול קיבה היתה בת 3 וחצי ומי זוכר אחרי כל כך הרבה שנים?! ומה אכפת לי.

אני כן זוכרת שלבשתי את הטוניקה הכחולה שאמא תפרה לי ותפרה עליה את הקישוט שהורידה משמלה אחרת שלבשנו לאירוע אחר של אחת או אחד האחיינים שלה. אני זוכרת שדמיינתי שיבואו ויגידו לי שזה לא אמיתי, שאני שייכת למשפחה אחרת ובאו לקחת אותי. אני לא זוכרת באיזו השתלשלות דברים הסתדר שהגעתי למשפחה שלא שלי, אבל עיקר העלילה היתה שכל מה שחייתי לא היה נכון, אני בעצם שייכת למקום אחר, טוב יותר, נורמאלי. ואני נורמאלית.

 

לא יודעת למה חקוק לי דווקא 9, עכשיו שאני משחזרת את זה עם האוטו שהיה אחרי האלפא-רומיאו והנסיעה חזרה בבגאז' של אוטו הכתום ועגלה שכנראה היתה גם היא ברקע ואת העניין של המשכורת של אמא שבלעדיה הארוחה הזו לא היתה קורית, אז אולי אפשר שזה היה בגיל 11.

 

ועוד משהו. זה כבר כמה זמן שאני כבר מנותקת מכל כך הרבה דברים ומרגישה צורך להתחבא ולא ממש ברור לי ממה. נראה לי שאעשה סוויץ' קטן ואפתח חלק קטן מהחיים שלי וההיסטוריה שלי לעיני אחרים. זה לא אומר שמישהו ירצה לקרוא כי גם אני בדיעה של "למי יש כח?!", אבל השינוי יהיה בזה שיש איזשהי רמה שבה אני מרשה ליותר להיות גלוי, פחות נעול בכספת בתוך הבנק השמור בעולם עם קרני לייזר רגישות לשינוי של אלפית אטמוספירה.

 

כן. שאיפה עמוקה. קליק, קליק, אישור, קליק, אישור, אישור, נשיפה.

 

להימנע מלחטט בפצעים. גם כאלו המטאפוריים. די. זה מיותר. זה לא עוזר. זה מזיק.

מעכשיו!

 

 

 

סתם עוד פוסט עדכון. שוב היתה התפוצצות. שוב ההורים רבים. שוב הילדים נפגעים. הפעם אני רואה את העניין מכל מיני נקודות מבט. או משתדלת. לא לוקחת את זה קשה מדי. אחרי יום ואחר צהריים, אפילו עם תוכנית פעולה איך להרגיע את העניינים. לא שיש הבטחה שזה יעבוד, אבל בכל זאת, גם כך אני לא מתכוונת לצאת מכליי מכל ההתרחשות הזו. תהיה מסיבה, לא תהיה מסיבה, תהיה סיבה למסיבה, לא תהיה סיבה למסיבה. למי אכפת?!

בחודש ושבוע האחרון התחלתי קורס חדש. הלכתי לשם בתור ברירת מחדל, לא התחברתי כל כך לנושא, לא חשבתי שאני בכלל אתאים לזה. וראו זה פלא, אני מרגישה בנוח, לפעמים מרגישה שם טוב... זה כזה חידוש, בנוסף להפתעה. גם נחמד להגיע לשם אחרי העבודה המזוויעה שהייתה לי. במקום שישה ימים בשבוע, משמרת שדופקים לי בלי הודעה מראש, ינכו לי חצי שעה על הפסקה, אבל יתנו לי כמה דקות לנוח אם יתחשק להם. הרבה יותר טוב עכשיו. לומדים שעתיים, יוצאים להפסקה חצי שעה, עוד שעה וחצי, עוד רבע שעה הפסקה, עוד שעה, עוד חצי שעה הפסקה, עוד שעה ורבע והביתה... ככה הרבה יותר נוח.

 

בשבוע האחרון הלכתי לחפש עבודה לשעות הערב. לחזור הביתה ולהתבטל כבר מיצה את עצמו. אני לא מרגישה חנוקה או לחוצה, אבל מרגישה שיש לי יכולת לצאת ולעשות עוד. יתרה מזו, יש לי רצון. אז לקחתי יוזמה והתקשרתי, קבעתי ראיון והצגתי את עצמי בצורה המרשימה שיכולתי (אם כי לא יכולתי לא להיות כנה, זה מין תכונה שלי, קשה לי לספר דברים לא נכונים או מיופיפים), אז ניסיתי להציג את הכישורים שלי והיתרונות שלי מול זה שאין לי נסיון. עבד? לא יודעת. הוא לקח את השם והטלפון, ואמר שיתקשר אליי. יש לו סידור עמוס, עם הרבה מתלמדים. כבר פעמיים התקשרתי אליו וקיבלתי אותה תשובה. הוא אמר שיחזור אליי ביום א' או ב'. בינתיים כבר התחלתי לחשוב על האפשרות שהשם ומס' הטלפון, שנרשמו על פתק קטן, אולי לא נועדו להישמר, או נוחים ללכת לאיבוד. אני אחכה עד יום שני, זה לא ממש משנה. אם לא שם אז במקום אחר.

אוה, עוד משהו, כבר מההתחלה ידעתי שהמנהל מוכר לי, הוא ישב מלפניי בשיעור מתמטיקה בכיתה ט'. אני זוכרת יותר את עבודת האורטודנט עליו מאשר את הנושאים שנלמדו בשיעור. או שטעיתי בזיהוי? הוא הודה שלמד באותה חטיבה איתי, מסתבר שגם בתיכון, אבל אמר שהיה בהקבצה נמוכה במתמטיקה. אולי ירד בין חטיבת הביניים לתיכון? גם השיניים עכשיו לא נראות כפי שנראו בכיתה ט', עם הגשר. קלקל אותן עם ניקוטין? וכשהתחלנו להעלות שמות וכיתות (אני לא זכרתי כמעט כלום, אפילו לא את שם המורה או מס' הכיתה, אולי כבר הדחקתי?), מסתבר שתלמיד נוסף שהיה בכיתה איתי עובד איתו שם. אותו דווקא כן זכרתי, פישפוש בזכרון בנסיעה חזרה הביתה העלה גם שם המשפחה שלו. אוי, להיזכר שוב בתקופה המגעילה הזו. מעניין מה זוכרים ממני.

 

שלשום קיבלתי פנייה בצ'אט. אחת שלא הזדמן לי לדבר איתה כבר מעל לשנה, שחשבתי שהתנאים לקשר פשוט לא היו נוחים, שפשוט עדיף לוותר, כי כנראה היא גם העדיפה כך. פתאום היא מתעניינת בי שוב. למה? זה נראה לי מוזר. מוזר כזה והרגשה שדברים כאלה באים בצרורות. זוגות או שלשות או משהו כזה. נראה מה יהיה.