המשפט הזה עלה לי בראש לפני כמה דקות וגרם לי להזיל כמה דמעות. למה? כי אני עצמי אמרתי אותו בכמה וכמה הזדמנויות. למה בכלל זה עלה? זה התחיל אתמול.

אז אתמול נזכרתי איך כשהיה קשה, בתקופה מאוד, מאוד קשה, אמא אזרה אומץ וכלכלה אותנו ככל שהיא יכלה. אני זוכרת שפעם היא נזכרה וסיפרה לי כשהיה בידה לקנות רק איזה 30 גרם בשר, איך שבחנות הסתכלו עליה בפליאה, אבל זה מה שהיא יכלה וזה מה היא קנתה. ואני חושבת על מה היו חושבים אותם אנשים בחנות שהתפלאו על הזמנה תמוהה של 30 גרם בשר, לו ידעו שהכמות הזו תשמש למשפחה שמנתה אז שבע או שמונה נפשות. כי זה היה באותה תקופה שגרנו בבית של שני חדרים, דירה קטנה, לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה בית, ובאותה תקופה נולדה אחות קטנה, אז זה היה לפני או אחרי, שבע או שמונה נפשות מנתה אז המשפחה, בלי עין הרע.

נזכרתי גם שהייתי ילדה קשה באוכל. הייתי נורא רזה, היו משדלים אותי לגמור את המנה, לאכול עוד ביס, עוד כף, אני עוד זוכרת בבירור באיזה תירוץ אמא גרמה לי לסיים את כל הצלחת באיזו פעם: "בביס האחרון יש מזל". לא רציתי שלא יתמזל מזלי. אז סיימתי את מה שנותר בצלחת, גם אם תיאבון לא היה.

אז המקרה שנזכרתי בו אתמול היה על איך יום אחד אמא לא יכלה יותר לסבול את זה, לקחה אותי ואת א', שהיינו הכי רזים בבית, הובילה אותנו למרכז וקנתה לנו חצי פיתה עם שווארמה. אותו פלא ריחני שהבטן הייתה מקרקרת כל פעם שעברנו לידו, הבשר על השיפוד המסתובב, המשחים בתנור שמידי פעם המוכר נוטל סכין חשמלית מגניבה, חותך את החלק החיצוני שלו ואוסף את הנתחים ביעה ממתכת. כן, כיום, שאני נוטה לסלוד מצורת מזון כזו, שלא יודעים בדיוק-בדיוק מאיזה חלק של החיה או אפילו מאיזו חיה זה הגיע (גם אם כשר, יכולים לערבב שומן של בקר, או כל מיני שאריות שומניות או סחוסיות בשיפוד, אי אפשר לדעת בוודאות, גם כך פורסים את זה אח"כ), אני זוכרת איך חשקתי בשווארמה כל פעם שעברתי ליד השיפוד המסתובב בחזית החנות. הפה היה מתמלא ריר. הבטן הייתה מתכווצת. לשון הייתה משתרבבת ללקק את השפתיים. אני זוכרת שאחי סיפר פעם שהיה עובר לעיתים קרוב לשיפוד ובמהירות היה נוטל שארית כזו או אחרת ומכניס לפה ואיך התענג על זה. לי אף פעם לא היה כזה אומץ. נותרתי רעבה.

אז באותה הזדמנות, אמא כבר לא יכלה יותר שיש לה ילדים כל כך רזים ונטלה אותי ואת א' בחשאי, לקחה אותנו למרכז המסחרי, לאותה שווארמיה, וקנתה שני חצאי פיתה (אחד לי, אחד ל-א') עם בשר וצ'יפס וסלט, ששום דבר שלא טעמתי מאז לא היה לו את אותו הטעם. ואיזה טעם זה היה? זה היה טעים. כמו דבר שרציתי לאכול כל חיי והתענגתי על כל ביס שלו. והיה לזה גם טעם נוסף. טעם של אשמה. הרגשתי אשמה על זה שאני זוכה לאכול דבר כזה והאחים האחרים שלי לא. אני לא יודעת אם כל אחד היה מרגיש כך, אני לא יודעת אם הייתי יוצאת דופן בכך שהרגשתי כך. אבל זה מה שזכור לי מאז. בסופו של הסיפור המצפון של אמא שלי היה כבד מדי לשאת, והיא לקחה את שאר האחים שלי, שלא סבלו מתת משקל, וקנתה גם להם חצי פיתה עם שווארמה.

ומה יצא לי מזה? הרגשתי אשמה כשאכלתי את חצי הפיתה שלי, הרגשתי טוב יותר כשגם האחים האחרים שלי קיבלו חצי מנה משלהם, אבל גם קצת קנאה, כי המנה שלי נגמרה, אבל היה כל כך טעים שעוד היה לי תיאבון והייתי רעבה לעוד. אבל את שלי כבר קיבלתי וזה מה יש. אז אכלתי אותה מכאן ומכאן. תרתי משמע...(אמא – היית צריכה לחשוב טוב יותר...)

טוב, לענייננו היום, זה מעסיק אותי מאז אתמול, מידי פעם הציפה דמעה בעין, אבל חשבתי שזה פשוט משהו עובר. כשנזכרתי באמרה של "אין רעבים בישראל" ולחשוב שפעם אני העזתי לשנן דברים כאלה, גרם לי להרגיש רע. כמו שכל אחד שמאמין בשטות כזו צריך להרגיש. שעם כל הציניות שפיתחתי, את זה לא אמרתי בציניות. איך ייתכן שהאמנתי בקלישאה כזו?! איפה היה ההיגיון שלי? האם אני כזו מטומטמת? כי נכון, כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות לחם ומרגרינה, אבל הייתי רוצה לראות ילד שמגישים לו את זה והוא יאכל את זה. גם אם יאכל את זה, האם אותם אנשים שמכחישים את הרעב בישראל היו מרוצים לו היו נותנים את זה לילדים שלהם?! תפריט כזה לא נחשב לתזונה טובה ומלאה, ראויה או רצויה. כשזה עלה היום, שקלתי אם הייתי מסוגלת לפנות לעזרה, הייתי רוצה להאמין שירשתי מאמא שלי את האומץ להתמודד עם דבר כזה. להיות מסוגלת לפנות לעזרה. באיזו שהיא תקופה, קצת יותר מאוחרת, אני זוכרת שהיו אנשים שעוזרים בחגים ומשאירים ארגז עם מצרכים לחג. היום המצב קצת שונה. אבל יש אחרים במצב דומה.

יש אנשים רעבים בישראל. אני הייתי אחת מהם.

...

בזמן שכתבתי את זה, לא יכולתי שלא לתהות מה מניע אותי לעשות זאת. זה לא משהו שחשפתי בעבר או שאי פעם חשבתי שארצה לדון בו. אבל אולי זה חלק מהשינוי שאני עוברת. בניגוד לפעם, כשחשבתי שאני משתנה, או שונה ממה שהייתי אז, חלק גדול רצה להכחיש, להציג דמות אחרת, או רק חלק ממנה. השינוי, שאני רוצה להאמין שקורה, ואמיתי, ואני יודעת שהוא עדיין בתהליכים, אני יודעת שאני עוד לא נמצאת שם, אבל רוצה להיות בדרך לשם, רוצה להאמין שאני פועלת נכון. חלק מהשינוי הוא שינוי תודעתי. לא רק ההרגשה, גם הבנה של הדברים, חלק נוגע באידאולוגיה, אמונה. אני מקווה שאני בדרך הנכונה.