אולי רבע שעה אחרי. משהו כזה. עדיין נושמת. קצב פעימות הלב לא כ"כ מהיר. 72 ליתר דיוק. הפנים לא כ"כ חמות למגע. נראה במראה...לא סמוקות. אולי קצת יותר אדום במרכז לחי שמאל, אבל בסדר. ורדרד כזה, לא אדום-אדום.

שרדתי. עברתי את זה וזה לא היה כזה נורא. אולי אפילו אפשר לקרוא לזה הצלחה. כי כל תשובה היא טובה, העיקר שיש תשובה.

 

 

אחרי שבועות לא משהו אני קצת רגועה יותר. אולי לא רגועה רגועה, אבל פחות לחוצה. מרגישה טוב יותר. או איך לנסח את זה אחרת?

כן, קצת פחות לחץ מכיוון כזה או אחר, השלמה עם מציאות כזו או אחרת.

 

עלה רעיון לרגל היומולדת הבא לתכנן איזשהו שחזור של יומולדת 9. כל אחד זוכר שזה היה יומולדת אחר, אמא אומרת 10 כי זה היה בשנה אחר כך, ואז בדיוק התחילה לעבוד אבל רק שנתיים אחר כך היא התחילה לעבוד והיתה שנה אחרי הלידה של אח-קטן, ואני זוכרת 9 כי זה מה שאני זוכרת. כי חודשיים קודם עשו לאחותי יומולדת 10 בבית והזמינו את הכיתה שלה ולי לא עשו כלום ובתמורה לקחו אותי למסעדה ששבחו אותה כזולה וטובה ואוכלים עד שמתפוצצים ומשלמים ממש מעט. אבל לאנשים שונים יש תפיסות שונות לגבי כסף ואמא שלי זוכרת את זה כ-שחיטה, וכנראה שיחסית למה שהיה לנו אז זה היה יותר מדי, אבל גם אז וגם היום היא לא ממש מבינה את העניין של יחסיות, אני כבר עייפתי מלנסות ללמד אותה אז אתן לה לחשוב מה שהיא רוצה.

 

עכשיו כשאני חושבת על זה, אז אולי זה היה שנתיים אחר כך? כי זה היה אחרי שסבתא נפטרה והיה לנו אוטו כתום מגעיל וישבנו בבגאז' והשבנו לאחרים שצחקו עלינו שלנו מרווח יותר והם יושבים כמו סרדינים. אולי באמת אני לא זוכרת נכון ואז אח-קטן היה בעגלה, זה היה בדיוק אחרי שאמא התחילה לעבוד והיה לה משכורת שלא היתה לה קודם והאחות הקטנה ששלשלה לי על כל היומולדת מקלקול קיבה היתה בת 3 וחצי ומי זוכר אחרי כל כך הרבה שנים?! ומה אכפת לי.

אני כן זוכרת שלבשתי את הטוניקה הכחולה שאמא תפרה לי ותפרה עליה את הקישוט שהורידה משמלה אחרת שלבשנו לאירוע אחר של אחת או אחד האחיינים שלה. אני זוכרת שדמיינתי שיבואו ויגידו לי שזה לא אמיתי, שאני שייכת למשפחה אחרת ובאו לקחת אותי. אני לא זוכרת באיזו השתלשלות דברים הסתדר שהגעתי למשפחה שלא שלי, אבל עיקר העלילה היתה שכל מה שחייתי לא היה נכון, אני בעצם שייכת למקום אחר, טוב יותר, נורמאלי. ואני נורמאלית.

 

לא יודעת למה חקוק לי דווקא 9, עכשיו שאני משחזרת את זה עם האוטו שהיה אחרי האלפא-רומיאו והנסיעה חזרה בבגאז' של אוטו הכתום ועגלה שכנראה היתה גם היא ברקע ואת העניין של המשכורת של אמא שבלעדיה הארוחה הזו לא היתה קורית, אז אולי אפשר שזה היה בגיל 11.

 

ועוד משהו. זה כבר כמה זמן שאני כבר מנותקת מכל כך הרבה דברים ומרגישה צורך להתחבא ולא ממש ברור לי ממה. נראה לי שאעשה סוויץ' קטן ואפתח חלק קטן מהחיים שלי וההיסטוריה שלי לעיני אחרים. זה לא אומר שמישהו ירצה לקרוא כי גם אני בדיעה של "למי יש כח?!", אבל השינוי יהיה בזה שיש איזשהי רמה שבה אני מרשה ליותר להיות גלוי, פחות נעול בכספת בתוך הבנק השמור בעולם עם קרני לייזר רגישות לשינוי של אלפית אטמוספירה.

 

כן. שאיפה עמוקה. קליק, קליק, אישור, קליק, אישור, אישור, נשיפה.