כן, השיר הזה. הגרסא הזו. זה השיר. מתחיל בקטן בפסנתר. איינשטיין, רביץ, אלאל (שם מוזר, קצת מזכיר לי את השם של אמא שלי. מצורפת? (כמו מעוברת, רק לצרפתית) קרובה רחוקה רחוקה?), רכטר. מי אחראי לעיבוד? גאון. שיר אהבה לאישה. כבר אז היה ידוע בברנז'ה? לא, לא נדמה לי, צירוף מקרים? אולי, אבל גם זה נשמע מוזר קצת. בכל אופן, יצא מושלם. אתמול א' שאל אותי כמה כבר אני יכולה להקשיב לו. זרקתי "עשר פעמים רצוף". יותר, בטוח הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. וקצת מוזר לי כעת שנדלקתי על השיר הזה בתיכון, הסתפקתי במה שהשמיעו ברדיו, פעם ב-. תמיד התחברתי אליו בגלל ה"עצובה ושותקת, אוהבת לשמוע סיפור על קרוב, על רחוק", מבחוץ, ה"עצובה ושותקת" די מתאר אותי, מבחוץ, או לפחות תיאר אותי במדויק עד לאחרונה, טפו-טפו-טפו בלי עין הרע, אני לא רוצה שיתאר אותי עוד. גם ה"עטור מצחך זהב שחור", חשבתי שהוא מדבר על שיער, כי מה עוד מעטר את המצח? קשה לי לדמיין זהב שחור במושג של נפט. אז תמיד תיארתי לעצמי שהוא מדבר על אישה עם שיער שחור (לא יודעת אם פירשתי נכון, לא בדקתי), ולי, לי יש שיער שחור. רק בזמן האחרון אני באמת מעריכה את זה שיש לי שיער שחור באמת. מלפני כמה שנים. זה היה כשראיתי אחת מהלימודים בוהה בי בנסיעה לכיוון תחנה מרכזית, היה לה גם שיער כהה מאוד. זה היה באחת מהשיחות על התיכון, אחרי היא דיברה על איך שבפורים צבעה בשטיפה את השיער לשחור ואף אחד לא הבחין. היה לה שטני מאוד כהה, אבל לא שחור. אז היא הסתכלה עלי ובחנה אותי ושאלה אותי אם אני יודעת שצבע השיער שלי לא שכיח. שחור שחור. כמו של אסייתים (אבל עם תלתלים או גלים או חלק, תלוי במצב הרוח שלו). אמרתי לה שכן (כי התשובה הייתה בגוף השאלה). גם שואלים אותי לפעמים אם זה באמת שלי (עכשיו הוא אחרי טיפול, ואני לא יודעת כל כך. אני אומרת שכן, כי כשאני משווה בין הצבע של השורשים לזה של אחרי טיפול אין הבדל. או אין כזה שאני מבחינה בו, לפחות). אחזור לשיר בכל אופן, אז כדי לשמוע אותו נצמדתי לשידורים של מצעד הלהיטים של הערוץ הראשון בשביל שיר היובל, אני זוכרת גם שחשבתי אז שדפנטלי הוא צריך לזכות. ולמה רק לאחרונה נזכרתי והתחלתי להשמיע? ולמה לא חיפשתי מוזיקה אז? לא היתה לנו מערכת אלא עד שנת 2000' או משהו כזה. רדיו דפוק בקושי. והווקמן ב-30 שקל שיום אחד בכיתה ט' או י' אמא הביאה לי והתביישתי בו. צהוב. אפילו באוטובוס חזרה לבית לא רציתי להיראות איתו. והוא נשבר מהר. לא זוכרת מתי השתמשתי בו. אוי, להיזכר בזה. ולכל הילדים האחרים היו דיסקים. אני זוכרת שבחטיבת הביניים שמעתי שיחות על זה. אז זה התחיל להיכנס חזק במקום הקלטות. אני לא יכולתי לדבר. לא על זה ולא על הרבה דברים אחרים. אז שתקתי. לפעמים דמיינתי שיש לי. גם דברים אחרים. לנו לא היה גם טייפ לקלטות, אבל אז התחילו לרכוש את קוראי דיסקים. ואני זוכרת שרציתי אבל לא יכולתי. או שראיתי שלאחרים יש ולי אין. אז בשנת 2000 אמא קנתה מערכת בהרבה כסף, שמאוד מהר התברר היה שווה הרבה פחות. משהו כמו 'אייווה' – אם כך מאייתים את זה, אם קיימת או הייתה חברה כזו. אז בצבא אחות גדולה הביאה כמה דיסקים, אמא גם קנתה אחד או שניים, לא, רק ההופעה החיה של פוליקר בקסריה זה דיסק כפול, אז יותר משניים, בודדים. אני קניתי שניים, נראה לי אחרי שיחה על מוזיקה עם כמה בחמ"ל או במטבח והבנתי שאין לי על מה לדבר הרבה. אני זוכרת בפירוש את א' ס' שואל אותי אם אני מאזינה למוזיקה. לא יודעת אם לפני או אחרי. עכשיו אני נוטה יותר לחשוב שזה היה במטבח, לא... לא, במטבח, במטבח זה היה בשנה אחר כך. כששאלו אותי אם יש לי דיסקים ואמרתי כן והלכתי. באותו זמן נשמעה ברקע שיר של אלניס מוריסט, שאותו אחד שאל אותי, הוא הביא את אלניס. אז באותו יום או שבוע נכנסתי לחנות תקליטים, אולי בקניון של מבשרת, אולי בתחנה מרכזית, קניתי את הדיסק של אלניס. כדי שאדע על מה מדברים. בכל אופן, את שני הדיסקים האלו שקניתי קודם, בגלל שיחה בחמ"ל. הראשון בגלל שיר אחד שהייתה לו משמעות עמוקה. קישור נדוש, קיטשי, אבל משמעות עמוקה עבורי. אחר, לא זוכרת למה, אבל אחרי שהקשבתי מאוד אהבתי. בהחלט אפשר להתחבר אליו, תירצתי לעצמי את הקנייה בתור מתנה ליומולדת אז אני יכולה לומר שזה היה בסביבות ה-27/12. של 2000. לא נראה לי שרכשתי דיסקים נוספים (פרט לשניים + אחד). חיילת, הבנתי כבר את העניין שבבית אין. אז אין. כמה דיסקים נוספו בבית במשך השנים, לחלק מהשירים התחברתי, לאמן אחד התחברתי במיוחד. ומחשב, מחשב הגיע רק לפני שלוש שנים. אז מוזיקה לא הגיעה דרך המדיה הזו, אם עולות גבות למי שקורא את זה. ככה זה כשפחות מפותחים.

בתקופה מסוימת, מאוד כואבת, כאב לי לשמוע שירים. כאב לי לשמוע. רעש. רעש. רעש. אני זוכרת שבעיצומה של אותה תקופה ישבתי מיואשת, בבית. כולם היו שם, היו דיבורים, ישבתי בחדר האוכל. מהחדר האחורי של המטבח היה את הרעש של מכונת הכביסה. זה היה במחזור של סחיטה, שחשתי שכל סיבוב נוסף, בקצב גובר והולך אני מאבדת שליטה. כאילו הרעש מתעצם, הראש מסתובב יותר ויותר ויותר. התחלתי לחוש בחילה ולהרגיש שאני עומדת ליפול מהכסא.  ש ק ט!!!! צעקתי. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. אז מוזיקה לא התאימה בתקופה הזו. זה חזר מאוחר יותר. לאט, בהדרגה, און אנד אוף. הרבה און אנד אוף. אבל עכשיו, טפו-טפו-טפו, בלי עין הרע, ובכל המשמעות שבאה מזה, המוזיקה חזרה לחיי.

רק לפני השיר שמתנגן עכשיו, ג'ולין של דולי, היה שיר שהגיע אליי מהטלוויזיה. באיזשהו שלב שמעתי אותו וקישרתי אותו למה שקרה בחיי באותה עת. זה היה די מוזר. כי השיר דיבר על אהבה נכזבת, השלמה (לא בין בני זוג, השלמה עם כאב הבגידה), סליחה ואמירה כללית של 'אין לך מה לחפש פה'. אז לא הרגשתי אהבה נכזבת, אבל שורה אחת במיוחד התאימה בדיוק-בדיוק למצב: בתרגום חופשי: אין לנו על מה לדבר, נותר רק לומר שלום (לפרידה. כמו האלוהה ההוואית, מתרגם לשני דברים, אז זה קצת קשה לתרגם). כמה ימים אח"כ כבר "חזרנו" להיות "יחד" (מרכאות כי זה ניתן לפרשנות), יומיים אח"כ זה נגמר שוב, באותה הפעם בבום גדול ובאופן שלא משתמע לשתי פנים ואז אותו השיר קיבל על עצמו את המשמעות הקודמת ביתר שאת. זה השיר שלנו, הייתי חושבת לעצמי. זה היה מעלה בי חיוך לפעמים. האירוניה שהשיר הכי קיטשי קיבל אצלי משמעות, והפך ל"שיר שלנו", או לא "שלנו", כי לא היה לנו שום דבר במשותף, אלא לשיר של הקשר ההוא. בחודש שעבר הייתי במופע של רביץ. לא הראשון, אבל הראשון אחרי השינוי שעובר עליי. אני זוכרת שקפצתי ורקדתי בלי לשים לב למה שאני חושבת על מה שאחרים יחשבו עליי. יצאתי ספוגה בזיעה כמו אחרי אימון כושר מפרך משך שעות. אחרי אותו מופע התחלתי להקשיב למלא שירים שלה. פשוט כיף. ואני יכולה להתחבר לרבים מהם, אני מניחה כמו רוב מי שיאזינו לה. שני שירים שלה, לא... לא שניים שלושה, או יותר אפילו, נופלים בול, אבל בול על אותו קשר ההוא. לאחרים יש שירים אחרים.

...

טוב, נמנמתי אחר צהריים כדי שיהיה לי את הזמן הזה של הערב כדי לערוך את הקטע הזה ולהוסיף מה שלא ארצה להוסיף, כעת לא עולה בי שום דבר. פרט לוואו, יצא הרבה. ובהתחלה רציתי לכתוב רק כמה שורות על שיר יפה. זה גם דבר חדש, בשבילי, לחשוף כל כך הרבה. מרגישה פורקן מסוים. והתרגשות. איך הצלחתי להוציא זאת מתוך עצמי. סוף-סוף. הרבה דברים קורים לי וסביבי לאחרונה. ויותר מזה. יש אצלי המון ציפייה. המון. אולי זה בגלל כל ההרגשה של סוף שנה וסיכומים, אבל מרגיש לי כל כך טוב.

עכשיו אני נזכרת שראיתי בחדשות דברים שרציתי לדבר עליהם. דיברתי קצת, במסגרת המשפחתית. אולי רציתי לכתוב על זה. לבינתיים, זה מה שיש לי על השיר הזה.