אני לא טיפוס שבוכה

אני יכולה להיות עם דמעות בעניים ואני לא אבכה

מאז שסבא שלי ניפטר וראיתי את אחותי חזקה אני עשיתי הכל כדי לא לבכות.. גם דברים שאני לא בטוחה אם אני מתחרטת עליהם.

אני רוצה להיות טיפוס חזק אבל אני מרגישה חלשה.. מזל שהאנשים רואים אותי בצורה שונה

אני חושבת שאני אפילו מפחדת מעצמי דיברתי עם אחותי בטלפון והיא ידע שאני מתה לפרוץ בבכי והדבר היחדי שעלה לי בראש זה לנתק ת'טלפון לנעול את הדלת ולהכנס מתחת לספריה שלי וליבכות.. לחבק את עצמי ולבכות היא דיברה איתי על דברים שאפילו לא משנים לי ואני התחלתי לבכות. אני אפילו לא בטוחה על מה.

בחיים יש לנו המון רגשות אמיתים ואנושים אבל כולנו ולא רק אני מנסים להסתיר את זה. כי אנחנו מקבלים את זה כחולשה- להראות לעולם שיש לנו רגשות ואנחנו לא חזקים לפעמים. אבל אנחנו לא רוצים שהעולם יראה אותנו ככה.

-לאהוב בסתר

-לבכות

-לבכות מול אחרים

-להראות שכואב לנו כשקיבלנו מכה

-להראות לזה שפגע בנו שזה פוגע

אבל כשאנחנו בעמדה המנוגדת 

-אנחנו רוצים לדעת שהם אוהבים אותנו- כדי שנוכל לתת אהבה בחזרה או פשוט להיות ידיד טוב ולהמשיך משם.

-להיות בצד השני של הקו כשהשני בוכה ולא רוצה שניראה אותו (גאווה), שידע שגם אנחנו כאן... וחזקים בשבילו.

-אנחנו רוצים שיבכו מולנו כדי שנוכל לתת להם ביטחון שהכל יהיה בסדר ואנחנו באמת פה בישבלם.

-אם אחד נפל או שאנו מכאיבים לו אנחנו רוצים שהוא יראה לנו שכואב לו, כדי שנוכל לטפל בו כדי שנוכל לעזור

-אם אנחנו פוגעים במישהו  אנחנו רוצים שהוא יראה לנו כדי שנוכל להיות אנושים כדי שנוכל להיות יציבים וחזקים בשביל שנינו.

*וכמובן לכל אלה יש את הסיבה האגוצנטרית.. בכולם נוכל שוב לצאת החזקים-

אנחנו רוצים לא להראות חולשה כדי להראות חזקים בשביל עצמנו אנחנו רוצים שאחרים יראו חולשה כדי שנוכל להיות חזקים בשבילם או בשביל שנינו.

רצון להיות סלע חזק ויציב בשביל אלו שאנחנו אוהבים ומכירים.

רצון לא להרגיש כמו ענף שיכול להישבר בקלות.

רצון שהעולם לא יראה אותנו כמו שאנחנו, שנעצר תמיד מפחד שהוא לא יקבל אותנו ככה.

אבל הפחד הכי גדול זה שנאבד את התחושה של אנושיות בדרך כי אחרי הכל כולנו אנשים כולנו מרגישים כאבים פיזים וכאבים נפשים, אבל כולנו כלואים בדמות שיצרנו שהעולם יראה אותנו בה ומפחד לצאת.

דברים שאנחנו יודעים ולעולם לא נודה בהם כי אז יהיו הוכחות. הוכחות שככה אנחנו מרגישים והוכחות שאנחנו עדיין אנושיים.

אני אוהבת לכתוב את ההרגשות שלי אני אוהבת לבטא את עצמי בעיקר בכתיבה כי בכתיבה אני יכולה לכתוב דברים שבפנים אני יודעת אבל לעולם לא אגיד. אני אוהבת להגדיר דברים כמו שאני רואה אותם כי זה הביטוי שלי.

ועכשיו כשאני כותבת עולה בי שיר, מנגינות שנותנות השראה שנותנות בי זיכרון שנותנות בי געגוע שנותנות בי מחשבות ושוב חוזרים אל השירים.

אני מצטערת.

אני מצטערת שאני רעה.

אני מצטערת שאני קרה.

אני מצטערת שאני לא עונה.

אני מצטערת שאני מתעצבנת בלי סיבה.

אני מצטערת אני אפילו לא יודעת למה אותי אתה מעצבן.

אני מצטערת שאותך אני מפסידה.

אני מצטערת כי אני אפילו לא יודעת איך להרגיש.

סליחה שאותך אני מעיפה מחיי.

תודה שנתת לי את חיי.

אני מצטערת על כל הכאבים שגרמתי לך.

וסליחה שאני עדיין ממשיכה.

אני כועסת על איך שגרמת לי להרגיש.

אני כועסת על שגרמת לי איך לחשוב.

אני כועסת על איך שבגללך ראיתי דברים

אני כועסת על זה שגרמת לי להרגיש ניזקקת וחלשה.

אני כועסת על שגרמת לי להריגש כמו בן אדם נצלן.

אני כועסת על שגרמת לי להרגיש בן אדם בזבזן.

אני כועסת על כך שבאותו הזמן גרמת לי להרגיש הבנאדם שעולה הכי הרבה אבל עדיף לשלם עליו כמה שפחות.

אני כועסת על כל הפעם שגרמת לי לבכות. ועוד יותר על אלו שראית אותי בוכה.

ואני יותר כועסת שבגללך עכשיו אני בוכה.

אני כועסת על כל הפעמים שגרמת לי להרגיש כמו משהיא שאני לא.

אני מפחדת מכל הפעמים שאני כמוך.

ואני מצטערת שכמוך אני לא רוצה להיות.

אני מצטערת שאני אפילו לא אומרת לך את הדברים האלה אבל אולי בבוא הזמן.

נתת לי המון ולקחת דברים שלא חשבתי שמישהו יכול אי פעם לקחת.

מהות שבגילי אני אפילו לא סגורה מה היא, התמוססה מהתקופה שאתה מעביר אותי.

רצון לדעת פרצוף אחר שלך, רצון שאתה תהיה אדם אחר.

רשימה של רגשות שניראת עכשיו כמו רשימת מכולת, והמחשבה היחדה היא שאתה תקנה אותה בזול!

משפט של "את ניראת כמו מליון דולר, אבל אני מעדיף לשלם 1,200" לא מפסיק לרוץ לי בראש ולחדור לי ללב.

ידע עצום ומחשבות מדויוקות נעצרות ע"י מילים שלא רוצות שתדע. מסיבה לא בדיוק ידועה.

וכל זה בגללך.