"שששש, ילדתי... תיהי בשקט עכשיו" לחשה אמא לאוזניי. שמענו את צעדייהם בחדר. "איפה הם? היהודים המסריחים האלו? איפה אתם מחביאים אותם?" הם אמרו בגרמנית. "יהודים? איכס, גועל נפש! שאנחנו נכניס לביתנו יהודים מלוכלכים?!" אמר האב מאותה המשפחה הפולנייה שהסכימו להחביא אותנו, הסכימו למרות כל הסיכונים שבכך. ידעתי שהוא אומר את זה לא בשביל לפגוע ולהעליב כמו שעושים כל השאר, הוא אמר זאת בשביל להציל אותנו. "השכנים אומרים שהם כל הזמן שומעים קולות של זרים" אמר עוד חייל נאצי. "זה בטח בת הדודה של אישתי." הוא חיפש תרוץ. "אם אנחנו רק נמצא פה יהודי אחד... אתה יודע מה הוא עונשם של הבוגדים?" ולרגע שתיקה. יכולתי לשמוע את נישמותייהם של הורי ואת אחי הקטן שעמד לבכות, אך התאמץ מאוד שלא כי אמא אמרה שאסור. לאחר כמה דקות נשמע דפיקת דלת חזקה. חיכינו עוד... חיכינו לסימן שאפשר לצאת. דלת החדר שבו התחבאנו נפתחה. ידיי ורגליי החלו לרעוד. 'ואם אלה הנאצים, מכוונים את הרובה לראשם של בני הבית ומכריחים אותם להסגיר אותנו?' אני זוכרת כל שניה מאותם הדקות, דקות שנראו כמו נצח. לאחר כדקה הארון נפתח, אם המשפחה הביאה לנו מעט אוכל ומים. 'ואולי... אולי זאת הארוחה האחרונה שלנו? אולי זאת הפעם האחרונה שאני רואה את האשה הפולנייה , בעלה ובתם הקטנה. אולי עוד מעט הנאצים יפרצו לבית וימצאו אותנו?'. כך עברו עליי ימים ולילות. חודשים ארוכים שבהם ישבתי שם בתוך הארון הגדול שהיה בנוי בתוך הקיר. לפעמים היינו צריכים לשבת בארון ההוא ללא כל תזוזה, לא לדבר- רק ללחוש, לא לבכות- שלא ישמעו. ולהתפלל- להתפלל להוא שיושב בשמיים ואולי מביט בנו עכשיו, מביט בנו סובלים, רעבים, חולים, מוכים, מושפלים, מביט בנו נאנשים על ידי בני אדם בגלל שאנחנו יהודיים. מעולם לא התביישתי להיות יהודייה, מעולם לא! אנשים קראו לנו בשמות, העליבו אותנו וקיללו, איחלו לנו מוות. אבל למה? עשיתי דבר רע? קיללתי או הרבצתי? האם השפלתי מישהו? הכתי בן אדם זקן או ילד קטן כי הם לא יהודיים? לא.
אני זוכרת הייטב את אותו היום, היום שבו הכול נגמר.... החיילים הנאצים פרצו לבית, הם הפכו את הכול... איימו על בני הבית שאם לא יסגירו אותנו הם יהרגו אותם. ואם כן אולי ישאירו אותם בחיים. אך הם סירבו. אני זוכרת ששמעתי את קול הירייה בחדר הסמוך. האשה הפולנייה החלה לבכות, לצרוח... אך עדין למרות הכול היא לא אמרה מילה. אני זוכרת את פעימות ליבי המהירות כאשר שמעתי את הצעדים בחדר, חפצים נזרקו על הריצפה. הם הפכו את כל הבית- חדר אחרי חדר עד שהגיעו לחדר שבו התחבאנו. "יש לכם הזדמנות אחרונה להגיד איפה הם." אמר אחד החיילים. לאחר מכן הייתה שתיקה ארוכה. פתאום נשמע עוד קול ירייה. האשה החלה לבכות. 'ואולי הם הרגו את בתה? או את בעלה? ומה יהיה אחרי? אולי הם ימצאו אותנו עכשיו?' דמעות החלו לרדת מעיניי. שמעתי את הבכי של האשה ואז צעדים מתקרבים. הלב החל לפעום מהר יותר... דלת הארון נפתחה. "הנה הם" נשמע צעקה של אחד החיילים. הם תפסו אותי משערותיי ומשכו החוצה, לאחר מכן את האחי הקטן ואז את אבי ואמי. אחד החיילים בעט בבטנו של אבא שלי, הוא נפל על הרצפה והתקפל בכאב. הם המשיכו לבעוט בו עוד ועוד. עצמתי את עיניי בכאב 'זה הסוף'. ראיתי את הבת הקטנה שלהם שוכבת על הרצפה בשלולית דם, את אמה יושבת על ברכייה לידה ואת האב ששכב על הרצפה ורגלו דממה. לאחר מכן הסתכלתי על אחי הקטן, הצעצוע היחיד שהיה לו נלקח ממנו, הם התעללו בו, הכו אותו, ירקו עליו. "יהודיים מסרחים" הם קיללו. לאחר מכן נשמעו עוד שני יריות. עצמתי את עיניי , לא רוצה להביט באחד מיקיריי מוטל על הרצפה ללא רוח חיים. לא רציתי לראות איך האור כבה בעינייהם. ישבתי מקופלת על יד הכסא ופתאום שמעתי את אימי צועקת ובוכה. פתחתי את עיני, ראיתי את החיילים קורעים את בגדייה ומכאבים לה. הם אנסו אותה פעם אחר פעם מול עיניי. ישבתי שם מרותקת ודמעות זלגו על לחיי. 'שיגמר... בבקשה ה'...' התחננתי. הם קיללו אותה, השפילו והכו אותה. אחד החיילים שם לב שאני יושבת שם והתקדם אליי. הוא תפס את שערותיי ומשך בהן, לאחר מכן חבט את ראשי בשלוחן. שוב ושוב ואז ברצפה. נשמעו עוד יריות, הם הרגו את האשה הפולנייה ובעלה. '' בוגדים עלובים'' אמר החייל שירה בהם. החייל הרים אותי על ידיו "תמותי יהודיה מלוכלכת" הוא אמר ואז זרק אותי בכוח רב על הרצפה. ושוב כאב... ושוב יריות.
ועכשיו, כבר לא כואב לי... לא שונאים אותי, לא מרביצים לי, לא מתעללים בי, לא משפילים אותי יותר בגלל שאני יהודייה. עכשיו אני נחה כמו עוד מיליון וחצי ילדים יהודיים כמוני, כמו עוד 6 מיליון יהודיים כמוני. יהודיים ששנאו אותם, הרגו, שרפו, התעללו בגופם. ועכשיו אני מבקשת, אל תלחשו... תצעקו בקול גדול לעולם, שלא ישכחו... שיזכרו לעולם את אותם 6 מיליון היהודיים שנהרגו. שלעולם לא יתנו לדבר הנורא הזה לקרות שוב. תזכרו... תזכרו ואל תשכחו לעולם....
אין צורך להסביר על הקטע ומדוע נכתב....
לעולם... לעולם אל תשכחו....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ANGEL outside DEVIL inside
